מאגר סיפורי מורשת

השיר שסבא שלי בחר הוא "תודה לך אמא יקרה" שיר ברוסית עם שילוב של מעט עברית. את השיר מבצעת הזמרת שרית פנחס מילים: שי אלמגור ודודי פטימר לחן: יולדוז אוסמנובה.

קישור לשירונט לשיר: "תודה לך אמא"

הקישור לשיר ביוטיוב

סבא מספר על השיר: "אני מרגיש שזה שיר הוקרה לאמי שעזרה לי כל הזמן וגרמה לזה שאני אחיה. על האהבה לאימי וההוקרה, על מה שהיא הייתה בשבילי. היא הייתה הדמות היחידה עבורי. שמעתי את השיר בתקופה האחרונה, כשחיפשתי שיר הוקרה לאמי. זה שיר אהבה והוקרה לאמא שלי. השיר העלה בי רגשות של געגועים לאמא שלי. אני זוכר את הנתינה האינסופית של אמא שלי. את ההרגשה שאני יקר לה וההחלטה שלה לשמור עלי ולהשאיר אותי בחיים. אני אוהב את כל השיר אולם, אני מעדיף את הבתים של השיר, יותר מהפזמון, כי הם מביעים יותר בעוצמה את האהבה שלי לאמא. אני אוהב להקשיב לפסנתר, כי פסנתר היה במשפחה שלי מצד אמא, כולם שם היו מוסיקליים וניגנו בפסנתר.

סבא סיפר לי על משפחתו בתקופת המלחמה

בתאריך 26.6.41 סבא ואימו ברחו מריגה מאימת הנאצים שנכנסו ללטביה. הם ברחו לכיוון ברית המועצות ברכבת. מי שלא ברח נרצח בשואה. סבא סיפר שנולד לו אח ברוסיה, אחרי שברחו מהגרמנים אבל הוא נפטר מרעב כשהוא היה תינוק. כשסבא היה תינוק בן שנה וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה, אבא של סבא שלי היה חייל בחטיבה הלטבית שנלחמה בגרמנים והוא נהרג בתאריך 5.4.1943. באותו יום אחרי 22 שנה נולד בן לסבא גדעון – אמיר.

בשנת 1946 החליטה המשפחה של סבא לעלות לארץ ישראל מריגה לטביה שהייתי בשלטון הרוסי. עלו יחד סבא גדעון הילד, אימא שלו, סבא וסבתא שלו, הם עלו בצורה "חוקית" בזהות בדויה בעלייה ד', בתאריך 13.11.1947. היו להם דרכונים עם שמות משפחה אחרים, כאילו הם חלק ממשפחה אחרת וכך קיבלו אישור לעלות בצורה חוקית כביכול. חיכו להם בנמל חיילים בריטים, אבל הם לא יכלו לעשות להם כלום כי היו להם תעודות.

מכיוון שאי אפשר היה לעלות ישירות מריגה לארץ, הבריחו אותם לפולין בזהות בדויה, כאילו הם משפחה של קצינים פולנים, שנלחמו נגד הגרמנים ועכשיו הם חוזרים הביתה, מפולין המשיכו לברוח בדרכים לא חוקיות, במשאיות בקר בשלג בשבילי ההרים וכל מיני דרכים קשות אחרות, עד שהגיעו לגרמניה למחנה "נויפריימן" ("איש חופשי"), שאורגן ע"י האמריקאים לניצולי השואה. שם חיו במשך שנה וחצי, בבית אחד גרו 4 משפחות בתנאים קשים עם אוכל שהגיע ממשלוחים מארצות הברית כתרומה מארגון הג'וינט. אח"כ העבירו אותם בדרכים חשאיות לצרפת ומשם עלו לארץ באניית נוסעים לבנה ויפה בשם "טרנסילבניה".

אחרי כמה ימים שגרו בבת גלים הבינו שמסוכן שם, האנגלים שגרו שם נהגו להשתכר בלילות, פעם אחת אחד מהם ירה באישה והרג אותה. הסיפור התפרסם והגיעו חברים של אימא של סבא מקיבוץ עין-גב והציעו לקחת את הילד לקיבוץ כדי לשמור עליו, כך עבר סבא לקיבוץ.

בזמן הקרבות של מלחמת העצמאות הבריחו את הילדים לטבריה ולאחר כמה ימים שגם שם כבר לא היה בטוח, העבירו אותם לחיפה ושם פגש סבא שוב את אימא שלו ונשאר לגור בחיפה.

תעודה של הצלב האדום המעידה על בריחתו

העץ של סבא רבא

שאלתי את סבא האם יש לו זיכרון משמעותי מהילדות? וסבא סיפר שיש לו זיכרון טראגי. הוא היה אולי בן 4 וחצי, הם גרו בבתי חימר, ללא אוכל סדיר. סבא קיבל לאכול רק את "הקשה של הלחם" שעליו גירדו שום.  באמצע החצר היה עץ גדול, שני ילדים (כולל סבא) היו משחקים לידו. יום אחד הגיע דוור והביא מברק לסוניה אימא של סבא. היא קראה את המברק ואז הוא נפל לה מהידיים והיא אמרה לסבא הילד: "אבא נהרג". באותו רגע בדיוק העץ התחיל להתנדנד ונפל בחצר. העץ היה כל עולמו – והוא  נפל עם ההודעה על נפילתו של אביו, זה זיכרון ילדות מאוד חזק של סבא והוא זוכר אותו במדויק עד היום.

כשסבא כבר היה בעל משפחה משל עצמו הוא החליט לשנות את שם המשפחה מינקלביץ' ל"בן יוסף", כדי שיהיה למשפחה שם עברי וכדי להנציח את שמו של אבא שלו יוסף.

הזוית האישית

גילי בן יוסף משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, שמעה את סיפורו של סבא שלה, תיחקרה ותיעדה אותו.