מאגר סיפורי מורשת

אני ברוריה שוייצר, סבתא של מיקה. נולדתי בשנת 1947, בתל אביב של פעם, לאמא הלינה ולאבא יז'ו (יצחק בעברית). מיקה נכדתי, היתה מאוד מחוברת לסבתא הלינה לבית צוקר ולכן, ביקשה, שהסיפור יהיה עליה. כיבדתי את בקשתה וכך היה. היום אנו יושבות וכותבות על אימי.

סבתא הלינה נולדה בפולין בעיר וורשה בשנת 1921. עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2, כשהגרמנים פלשו לוורשה, שלח לה אחיה גרשון, שהיה מגויס לצבא הפולני גלויה ובה כתב לה להתחפש לנזירה ולענוד צלב על צווארה ולנסוע ברכבת דרומה, כדי לחצות את הגבול הפולני ולחבור אליו כשהיה בהונגריה. הניסיון הראשון לחצות את הגבול בזקופנה לא צלח, בגלל השלג הכבד והגבוה שנערם והיא שבה לוורשה. שם המתינה עד שהשלג התמוסס קצת ואז, בניסיון השני היא הצליחה לעבור את הגבול ולחבור לאחיה בבודפשט, שבהונגריה. בימים ההם לא היו טלפונים והתקשורת הייתה דרך גלויות ומכתבים אז, עד שסבתא הגיעה לבודפשט, אחיה היה בחוסר ידיעה לשלומה.

בבודפשט שוכנה הלינה במחנה עבודה לפליטים. אחיה גרשון ערק מהצבא הפולני ויחד עם עוד חבורת צעירים החליטו לברוח לכיוון מערבה ליוגוסלביה. במשך חודשים רבים הם ברחו, הסתתרו תוך כדי בריחתם בכל מיני מקומות ובתים. בדרכם הם אכלו רק אוכל מזדמן. בסוף המסע הם הגיעו לאיטליה לאזור שנקרא קרפנה ולסטנייה וקיבלו מחסה אצל משפחת איכרים, תמורת עזרה בעבודות הבית והמשק. שנה וחצי שהו הלינה וגרשון אצל האיכרים הטובים. גם חבריהם מצאו סידור דומה אצל משפחת איכרים שכנים.

ערב אחד, בשנת 1943, הודיע חבר לגרשון שנקרא אז באיטלקית ג'ורג'יו, שהלילה עליו לברוח עם אחותו מיד, כיוון, שהשלטונות של מוסוליני , שעזר לגרמנים הנאצים יבואו לחפש ולמצוא יהודים מסתתרים ולהרוג  אותם. עוד באותו הלילה הם ברחו עם הרכבת הראשונה, שהגיעה לכפר כמעט ללא חפצים כלל. הם עלו והתמקמו במקומות פנויים ואז דוד גרשון שאל: "לאן נוסעת הרכבת"? כשאמרו לו שפניה צפונה, בשבריר שנייה אמר להלינה ולחברים, לקפוץ מהרכבת, שכבר החלה לנוע לאט וכיוון פניה אל הגרמנים הנאצים לאושוויץ. החברים שנשארו על הרכבת לא שרדו ונרצחו על ידי הגרמנים.

ברכבת הבאה הם כבר נסעו דרומה, לאזור דרום איטליה, שלא נכבש על ידי הגרמנים. הם הלכו ימים רבים ברגל עד אשר הגיעו לעיר ברי, שם כבר פגשו אותם חיילי הצבא האמריקאי, שנתנו להם אוכל מחסה ובגדים. במחנה ברי הלינה וגרשון אחיה התגייסו לבריגדה היהודית. ביוני 1944, הם קיבלו סרטיפיקט (אישור עלייה) לפלסטינה (שמה של ישראל לפני שנוסדה). הם עלו על אניית פאר פולנית בשם "סטפן באטורה", שהולאמה ע"י הבריטים לשירות החיילים המשרתים בפלסטינה. האנייה עשתה דרכה מברי לנמל אלכסנדריה שבמצרים. שם המתינו להם נציגי הסוכנות היהודית בראשותו של משה שרתוק, לימים משה שרת ראש הממשלה הזמנית.

הם עלו על רכבת בריטית, שנסעה מאלכסנדריה לכיוון תל-אביב דרך אל עריש. כשהגיעו לתל-אביב, לא נתנו להם לרדת ושלחו אותם הלאה צפונה, למחנה ההסגר בעתלית לניקיון וחיטוי למשך חודש ימים. כעבור חודש, הלינה שוחררה ונסעה לת"א וחברה לאחיה, ששוחרר קודם לכן. היא שוכנה ב"בית החלוצות" ברחוב קינג ג'ורג', שם תתגורר במשך שלוש שנים, הלינה תעבוד בחנות דיסקית למכירת אביזרי גלנטריה (צרכי תפירה ומלאכה) ברחוב נחלת בנימין אצל הכט ולבסוף, תכיר את יז'ו ותקים עמו משפחה וייוולדו להם שלושה ילדים: ברוריה (אני), דורית ורמי.

הזוית האישית

מיקה: היה לי עונג גדול להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. הייתה לי הזדמנות להיות עם סבתא יותר ולמדתי עוד על סבתא הלינה, שאני כל כך אוהבת. לדעתי, ההשתתפות בתכנית מומלצת ביותר.

ברוריה: אהבתי את העבודה המשותפת עם נכדתי, שהייתה פוריה ומרתקת. אין ספק, שזוהי תכנית מבורכת וחשובה, המעשירה את כל מי, שלוקח בה חלק.