מאגר סיפורי מורשת

שחר תיעד את הסיפור המשותף לסבו וסבתו. למרות שהסיפור הועלה תחת שמו של סבא.

מוואזן עד מחנה עליית הנוער בקזבלנקה

סבא שלי נולד בווזאן שבצפון מרוקו. הוא מהלל ומשבח את חייו בבית הספר, בפעילויות הצופים ובקייטנות מרתקות. לדוגמה, אחת הקייטנות בשנת 1954 שהתרחשה במשך שלושה שבועות ביער שבו קופים חיו באופן טבעי. הילדים השתמשו במים זורמים במעיינות מי שלגים. סבא שלי מתאר זאת כ"חוויה אדירה ובלתי נשכחת". הוא היה פעיל בספורט והשתתף כשחקן בנבחרת הנוער היהודי של העיר.

יום אחד,  מספר סבא, בגיל 15, אחיו הגדול שם-טוב שהיה פעיל ציוני במחתרת הפתיע אותו ואמר לו שבאותו יום, בשתיים בבוקר, הוא עוזב את העיר וואזן ומתחיל חיים חדשים. חיים שיבנה לעצמו בארץ ישראל. סבא שלי וקבוצת ילדים יהודיים נסעו בחשאי במשאית סגורה בברזנט. שם-טוב אחיו הוביל את המשאית כדי שיפרד מאמו. אמו הופתעה בהודעה הנוראית: "נשקי את בנך הוא עולה לישראל". חמש דקות אחר כך המשאית שוב עצרה ליד בית הכנסת בו התפלל אביו תפילת שחרית. "ברך את בנך, כי הוא עולה עכשיו לישראל". אביו בירך אותו בברכת כהנים:

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

ושלח אותו לדרכו.

"המשאית הגיעה למחנה הנוער ומשם התחלתי סיפור חיים חדש ומרתק. למחרת בבוקר התעוררנו להמולה של ילדים שרים ורוקדים. בשעת הצהריים אחרי חלוקה לקבוצות על פי גילאים התכנסנו למפגש עם מדריכים. וכאן, לראשונה, פגשתי את סבתא".

הילדות בקזבלנקה עד עליית הנוער

כילדה צעירה בקזבלנקה, סבתא שלי תמיד הייתה פעילה בתנועות הנוער היהודי. התנועות בקזבלנקה היו מאוד ציוניות והן התקיימו במועדונים מחתרתיים. הן היו סודיות – אסור היה לפרסם את הציונות והיהדות, בגלל הערבים בקזבלנקה. "היו מדריכים, שליחים מהארץ שהיו מגיעים למועדונים שהיו במרתף", סבתא שלי מספרת. "השליחים שהגיעו מהארץ סיפרו לנו סיפורים על ארץ ישראל. בזמן הפעילות במועדונים הציוניים תמיד היה עומד שומר בכניסה, למקרה ויגיעו למקום אנשים זרים ויגלו על הפעילות המחתרתית. כל פעם שמישהו היה מגיע, הם שמו מוזיקה לריקודים כדי להסוות את הפעילות הציונית. תמיד היה מי ששמר ליד החלון כדי לבדוק שאף אחד לא בא." כשהגיע הזמן לעלות לישראל, סבתא שלי מספרת שעליית הנוער ארגנו אותם והכינו אותם לעלייה לארץ ישראל. "הגיע היום שהייתי צריכה לצאת. הכינו אותנו לעלייה ולמה שהולך לקרות, ורציתי מאוד לעלות ולא יכולתי לחכות. שליחים באו ולקחו אותנו למחנה בקזבלנקה. מאוד התלהבתי ורציתי כבר לעלות לארץ, ואני זוכרת שאבא שלי בא לבקר אותי במחנה העולים, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה".

"במחנה כבר היו חיים לפי קבוצות, ושם פגשתי את סבא. האמת, הוא יותר פגש אותי מאשר אני אותו."

המפגש הראשוני של סבא וסבתא

סבא מספר בהתרגשות עד היום על "המפגש שסימן בשבילי לראשונה מה זאת אהבה".

"נערה בת 16, שחרחורת עם צמה חלומית, עיניים ענקיות וחיוך כובש, משלים תמונה שמתוארת בשיר השירים".

"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם"

"אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ"

"הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים."

מאותו רגע דמות האישה היפה הטרידה את מנוחתו. ההבדל בין שניהם היה גדול וכמעט בלתי ניתן לגישור. מצד אחד- נער צעיר, מעיירה קטנה, תלמיד וספורטאי מעולה, ומצד שני- נערה מסעירה, ילידת העיר הענקית קזבלנקה. "היא שרה ללא הרף מהרפרטואר של השירה הצרפתית. אותו חן שליווה את שירתה ליווה גם את כשרונה בריקודים. תכונות שהיו רחוקות ממני כמרחק שמיים מארץ.  היא נראתה לי כל כך יפה שחשבתי שהיא בלתי ניתנת להשגה. לכן גם לא ניסיתי ׳להתחיל איתה׳, כי עבורי זה היה דמיוני. הבילויים שלה היו עם חברים בני 18-20, ולא בני 15-16 בגיל שלי. זה בלם אותי ולא העזתי לדבר איתה".

כעבור חודשיים, שניהם הפליגו לצרפת והגיעו לקמבוס להמשך הדרך. קמבוס היה מחנה גדול של ילדים ממרוקו, מעלית הנוער, והיווה תחנת ביניים לעלייה לארץ.  היו שיעורים יומיים בעברית, בהיסטוריה היהודית והציונית. לתקופה של כחודשיים, סבא וסבתא כמעט ולא נפגשו עד לעלייתם לאוניה "נגבה" שבה הפליגו לישראל.

"על האונייה, מידי פעם חיפשתי את דמותה של סבתא". ב – 2.10.1956 בשעות הבוקר, התגלתה לנגד עיניו באופק, העיר חיפה. "התארגנו לרדת מן האוניה ומאותו רגע נצמדתי לסבתא, לא נתתי לה לברוח", הוא אומר. "כך קיבלנו מספרי תעודת זהות עוקבים, היא קיבלה מספר תעודת זהות המסתיים ב-97-8, ואני, מיד אחריה, קיבלתי את מספר תעודת הזהות המסתיים ב- 98-6. כך נגזרו גורלות שנינו לעולמי עד". שניהם ירדו והוסעו לשער העלייה שם פוזרו האחד לקיבוץ עין צורים והשנייה לקיבוץ כנרת. "מאותו יום סבתא הפכה לדמות וירטואלית בראשי ובליבי", הוא מספר.

סבא וסבתא שלי נפרדו באותו רגע, ולא התראו, עד המפגש המקרי ביניהם, בדיוק עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1966.

מפגש גורלי

סבא:  "הייתי סטודנט משפטים בירושלים. נכנסתי במקרה לבית מרקחת במרכז ירושלים. היו שם כשבעה או שמונה לקוחות. סבתא שלך עמדה מול הקופאי לתשלום. פתאום, שמעתי קול רועם וצרוד של אישה מבוגרת ומעשנת, כנראה הייתה עולה חדשה. היא שאלה ׳אדוני! יש בטריות?׳ וכל הנוכחים בבית המרקחת התחילו לצחוק. אבל צחוק אחד, צחוקה של סבתא שלך, בצבץ ובלט בין כל הקולות ונקלט כהרף עין על ידי. התרגשות מיוחדת אחזה בי כשניגשתי לסבתא שלך. נגעתי בכתפה ושאלתי ׳את הני מדינה?׳ פניה היפות הופתעו שאני יודע את שמה. ׳כן׳, היא אמרה, ׳מי אתה ומאיפה לך לדעת את שמי ואת שם משפחתי?׳ זו הייתה סגירת מעגל של עשר שנים של געגועים. מאותו יום ואילך, דרכנו לא נפרדו על אף הסערות הרבות שטלטלו אותנו במהלך חיינו המשותפים. סגירת מעגל החיים הובילה אותנו לנישואים ולחתונה צנועה של 42 מוזמנים בבית הכנסת של הרב שלוש בנתניה. עד היום הזה הצלחנו להקים שבט קטן".

סבתא:  "באותו יום חזרתי משליחות בצרפת של שנתיים במשרד הביטחון. המקום היה סודי, מבחוץ הוא היה נראה כמו בית. כשחזרתי לישראל, עבדתי כמדריכה בתנועת עודד, תנועה של סטודנטים עולים מארצות דוברות צרפתית. גרתי במעון לסטודנטים בירושלים. כשסבא שלך פנה אליי בבית המרקחת לא זיהיתי אותו בהתחלה. עברו 10 שנים מאז שראיתי אותו. אחרי שסבא זיהה אותי ישבנו לשתות קפה ולהעלות זיכרונות. מאז, חיינו התגלגלו יחד."

חתונת זהב

בשנת 2018 סבא וסבתא שלי חגגו 50 שנים של נישואים. המשפחה ארגנה אירוע בהפתעה, חתונה מחודשת לסבא וסבתא שלי. כל המשפחה המורחבת נכחה באירוע, ואפילו דוד שלי טס במיוחד מניו ג׳רזי, מקום מגוריו, כדי להפתיע את סבא וסבתא שלי. ערכנו חופה, וערכנו חתונה מחודשת.

הזוית האישית

בחרתי לכתוב את העבודה על סיפור האהבה של סבא וסבתא שלי ועל חייהם המשותפים. בניתי את הסיפור על הדרך שהם עשו מביתם וחייהם במרוקו, העלייה שלהם לארץ, קשרי האהבה שנוצרו ביניהם והחיים שבנו יחד. סבא וסבתא שלי הם האידיאל לזוגיות מוצלחת ומרגשת. הם בנו משפחה גדולה מרומן בלתי אפשרי. סיפור האהבה והערצה שלהם אחד לשניה מעורר השראה למשפחה שלמה, כבר במשך שלוש דורות. שמעתי לראשונה את הסיפור לפני מספר חודשים. סבא שלי סיפר לי בקצרה את סיפור ההיכרות שלו עם סבתא שלי. סיפור האהבה והמפגש שלהם ריגש אותי מאוד, לכן החלטתי לשתף אותו ולכתוב עליו את העבודה. סבא וסבתא שלי עלו לישראל ממרוקו וסיפור האהבה שלהם קושר את סיפור העלייה שלהם, והרגשתי שאני רוצה להעביר הלאה את הסיפורים ששמעתי לדורות הבאים. מאז ששמעתי את הסיפור, הלכתי לסבא וסבתא שלי כמה פעמים בשבוע לשמוע את הסיפור המורחב ולשמוע את החוויות שעברו עליהם בשנים האלו. שמעתי סיפורים על העלייה שלהם לארץ ועל הקשר שנרקם ביניהם בזמנים אלו.