מאגר סיפורי מורשת

מקום הולדתי ועלייה

נולדתי בבגדד בשנת 1950. בערב הלידה השתחרר דודי  מהכלא העיראקי, בו היה נדון למוות

מפני שהיה מבריח של עליית הנוער, זהו מקור שמי. הורי קראו לי שמחה.

כשעלינו לארץ הפנו את הורי לקיבוץ מעיין ברוך של השומר הצעיר, הסתבר לאימא שלי שקיבוץ זה הוא קיבוץ חילוני לגמרי, הורי חזרו לשער העלייה ומשם הופנו למג'דל שהיום היא אשקלון.

ילדותי

הייתה לי ילדות עשירה, מלאת חוויות וסיפוקים. גרנו בבית דו משפחתי, חמישה אחים ואחיות.

הייתה לנו גינה ענקית, ממש כמו בוסתן, למדתי בבית ספר ממ"ד רמב"ם, ובבית הספר העל יסודי

למנהל ומסחר על שם יגאל אלון. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת קורסים, הולכת לחוגים

ובקיצור מעשירה את עצמי בידע.

הילדות של פעם לא הייתה כמו של היום. לעומת הילדים של היום שמבלים את רוב זמנם במסכים, בילדותי יצאתי המון לחיק הטבע עם משפחתי וחברי, היינו יוצאים ממש כל שבת ומשחקים ומבלים ביחד. המשחקים שהיו לנו הם חמש אבנים, תופסת, מחבואים, הולה הופ, קלאס, מחניים, קפיצה בחבל, כדור-עף, דמקה, רמי קוב וקלפים. והשירים האהובים עליי הם שירי ארץ ישראל כמו: ושאבתם מים בששון, לו הגדרה, כלניות, טנדר נוסע.

הייתי חברה בתנועת הנוער העובד והלומד, היינו יוצאים לא"ש לילה ושרים שירים כמו הפינג'אן, איש

הפלמ"ח. כשהייתי בכיתה א', בית ספרי היה ממוקם במעברה א',  היום בית הספר נאות אשקלון, ולמדנו בצריפים. לאחר מספר חודשים, הגיע נציג העירייה והודיע לנו שסיימו לבנות לנו בית ספר חדש והוא מוכן לקבלת התלמידים. המורה שלנו אמרה שעל כל ילד לקחת את כיסאו ולהעביר אותו מבית הספר הישן לחדש – הלכנו ברגל משכונת נאות אשקלון עד לגבעת ציון ולמרות הקושי, שרנו שירים וממש שמחנו. לדעתי, בניגוד לעבר שמחנו בכלל שיש לנו בית ספר. היום הילדים מקבלים כל דבר כמובן מאילו ולא מעריכים את מה שעושים בשבילם.

כשהייתי בת 12, הוריי חגגו לי בת מצווה ביחד עם בנות כיתתי בביתי וזה לא היה אירוע נפוץ בזמנו. האירוע הזה מאוד שימח וריגש אותי.

תעסוקה

עבדתי כדיילת מכירות, הייתי מדריכה בתוכנית האתגר, שבה עזרתי לילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. בין היתר אני גם חונכת בהתנדבות מזה 11 שנים בתי ספר יסודיים בארגון ידיד לחינוך.

סיפור האהבה של אחותי

כאשר הייתי בת 9 סבי מצד אבי נפטר, ואת השבעה ערכו בביתי כי אבא שלי היה הבן הבכור.

המנהג שלנו בשבעה להגיש קפה שחור בפינג'אן לכל האורחים. אחותי הייתה בת 14 והיא הייתה במטבח והכינה את הקפה, גיסי שהוא קרוב משפחה של ההורים שלי, היה הולך למטבח, היא הייתה ממלאת את הכוסות והוא היה לוקח מגשים ומכבד את כל קהל האורחים וזה נמשך שבעה ימים.

שם התפתחה אהבה, כאשר מלאו חודש ימים למותו של סבי, גיסי, שהיה מבוגר מאחותי ב-10 שנים, ניגש לדבר עם הורי ואמר שהוא מעוניין באחותי. אימי התנגדה מאוד ואמרה שאחותי עוד צריכה ללמוד ולהתפתח, לעומת זאת אבי כן הסכים, וכמובן הציע שיחכה שתיכנס לגיל 17 מפני שאבי לא רצה שהיא תתחתן בשידוך עם משפחה מחוץ לעיר והיא תהיה רחוקה מאיתנו ולכן הוא הסכים. במשך כל התקופה הזאת הם בילו ביחד והתחתנו.

משפחתי

הכרתי את בעלי במועדון שכונתי. הוא תמיד ליווה אותי הביתה, התמיד ולא הרפה ממני, התחלנו לבלות יותר ביחד ולאחר שנתיים נישאנו. נולדו לנו שלושה ילדים. היום יש לי שמונה נכדים ומתוכם שלושה לומדים בבית הספר מקיף ה' – דרכא.

אני מתנדבת בבתי ספר יסודיים, עוזרת לילדים בעלי בעיות קשב וריכוז, אני לומדת שנה רביעית במקיף ה, בכיתת הגמלאים. אני אוהבת לטייל, אני מטיילת הרבה בארץ ובעולם – השמים הם הגבול. אני אוהבת ללמוד, לעזור לאחרים ולארח. אני אוהבת לבלות עם הנכדים שלי, לספר להם סיפורים על עברי ועל המשפחה, אני תמיד מפנקת אותם ומעניקה להם המון חום ואהבה.