מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור האהבה המשפחתי – ארץ ישראל

סבתא אמירה והנכד לביא
סבתא רבתא אגי, אמירה וגבי בחורף 1954.
מנעורים לבגרות. סיפור האהבה הגדול במשפחה, אהבה לארץ.

קצת עלי:

שמי אמירה. נולדתי למשפחת שומר בשנת 1950, חצי שנה לאחר שהוריי, שברחו מהונגריה ברגל דרך מעבר הרים לאוסטריה, הגיעו לארץ. ילדותי התחילה באזור הקריות בחיפה והמשיכה בירושלים עד גיל 9. בירושלים למדתי בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד "שהיה בית ספר דתי לבנות באזור רחביה. משפחתי היתה אז מעט דתית. שמרנו את השבת, כלומר לא נסענו וכמובן אמי וסבתי הדליקו נרות.

תמונה 1

בתמונה: סבתי וסבתי 

 

בערב שישי ובמוצאי שבת הגברים עשו הבדלה. היתה לי מורה נהדרת, יונה ארציאלי, איתה שמרתי על קשרים במשך שנים רבות ופעם אחרונה ביקרתי אותה כשהייתי כבר אמא לשלושה ילדים.

בירושלים גרנו תחילה במוסררה בבית ערבי נטוש, 3 משפחות בדירה אחת מה שגרר חיכוכים בעיקר בין הגברים שבחבורה. אך הנשים והילדים חיו בשלום, דתיים ופחות דתיים ועם שכנים מגוונים. בלילות מסוימים היינו צריכים לברוח לצד המערבי יותר של העיר כיוון שחיילי הלגיון היו יורים אל עבר הבתים שלנו. לא היה פשוט.

בגיל 6 הוריי, שהיו בעלי מפעל לכימיקלים, התחילו להשתדרג ועברנו לאזור רחביה, לדירת פרטר של 2 חדרים עם מטבח ומקלחת מתחת למדרגות של הקומה מעל, אך בחוץ היתה לנו קצת גינה, אותה אבי עיבד בשמחה ופרחים יפיפיים פרחו בחוץ. מעבר לכך, גרנו ליד מנזר המצלבה, אשר סביבו היו שדות פורחים של כלניות ורקפות בחורף ושמיר בקיץ. הריחות מהשדה היו נפלאים תמיד.

תמונה 2

סבא וסבתא אמי ומוקי בשנות ה- 50, תמונות זהות עם האימהות והאחים.

 

מגיל 9 עד 12, גרנו ברמת הדר שהיא חלק מהוד השרון של היום ולמדתי בבית ספר "ממלכתי א", זה היה סוג של הלם לעבור לבית ספר רגיל לאחר החממה בבית הספר בירושלים. לאחר מכן, כשהורי ציפו את כל המוביל הארצי בחומרים שייצרו, עברנו לגור בתל אביב, שם למדתי בבית ספר "יבנה" ואח"כ בגימנסיה "הרצליה". החיים בתל אביב של שנות השישים היו נפלאים, נהננו מבטחון ויכולנו לבלות לתוך הלילה. הלכנו לשחות בים היפה, וקשרנו קשרים חבריים.

2 החברות הטובות שלי, עד היום, הן סימה מגיל 6, בירושלים וקיקה מגיל 14 בתיכון.

בגיל 19 הכרתי את בעלי משה-מוקי, ובגיל 20, כשהוא היה בן 22, לאחר הצבא וכבר התחיל לעבוד בחברת אלקטרוניקה, נישאנו וילדיי נולדו, אורית, בשנת 1972, עודד, בשנת 1975 ודורון הצעיר, בשנת 1982.

הסיפור מתחיל בעצם עם הוריי שעברו את השואה בהונגריה כל אחד לחוד. אבי היה מהבחורים הנועזים שמעולם לא יכלו לתפוס אותם ולקחת אותם למחנות השמדה. גם אבי וגם אחיו עזרו להכין מסמכים מזויפים ליהודים כדי שיוכלו להציל את עצמם. אמי, שהיתה ילדה בת 13, היתה לבד בגטו בודפשט, הצליחה להצטרף לקבוצה של ילדים שהציל ראול ולנברג הידוע, על ידי כך שהתחבאה בעגלה שהוציאה את הילדים ואחרי היציאה מהגטו יצאה לבד לחפש את משפחתה, שגרה בכפר לא הרחק מבודפשט, דבר שהיה מאוד מסוכן, ברגל ובין ההפצצות שכבר התרחשו אז על ידי כוחות הברית.

אחרי המלחמה הכירו במסגרת פעילות של השומר הצעיר וברחו יחד לוינה. ושם לאחר פעילות משותפת בסוכנות היהודית ולאחר שהתחתנו בחתונה מאוד צנועה וללא שמלת כלה אבל עם זר פרחים וכמה חברים ועם חיוכים של אנשים צעירים מאוהבים החליטו להגיע לארץ ישראל, כיוון שהיו ציונים וחלמו לבנות כאן משפחה.

 

תמונה 3

בתמונה: יוחנן חתן השמחה ואביבה הכלה

תמונה 4

אונית מעפילים

 

הוריי היו יזמים ובנו כאן מפעל בירושלים ולאחר מכן, עברו לאזור השרון ועשו חייל. הם הכינו את הציפוי הפנימי של כל המוביל הארצי, דבר שכמובן הביא לרווחה כלכלית.

אחי ואני גדלנו בתנאים נוחים וביקרנו באירופה כמה פעמים ומאוד אהבנו את החיים בתל אביב. עד 1957, היינו הילדים היחידים במשפחה הקטנה שלנו, הורים וזוג דודים וסבתא אחת ואז הגיעו מהונגריה אמה של אמי עם בעלה ואחיה אבי (אנדריש) וגם דודים של אמי מרתה וג'ורי עם בנם גבי (הגדול) וכך היינו 4 ילדים כמו אחים וזה נכון עד היום. בן הדוד גבי ודודי אבי הם ילידי 1948, כמו בעלי כך שתמיד היינו יחד והרגישו כמו משפחה גדולה.

הוריי אירחו כל שישי שבת בביתם הגדול בתל אביב את המשפחה וזכורות לי ארוחות ערב שישי ומזנון מוצ"ש כל שבוע.

גם כשנולדו ילדיי, הורי המשיכו לארח והם גם ישנו שם בימי שישי וספגו אהבת אין קץ. בתי למדה לבשל עם אמי עוד מינקותה עזרה לה במטבח כל שבת כשהכינה מטעמים לאירוח מוצ"ש של המשפחה המורחבת.

הורי התרגשו מאוד כשבתי אורית התחתנה.

תמונה 5

בתי אורית בחתונתה

 

וכמובן שמחו והיו נוכחים ומחכים בהתרגשות לרך הנולד בבית החולים. עפרי הנינה הראשונה הביאה עמה אושר וצחוק רבים.

תמונה 6

ואחר כך איתי…

תמונה 7

 

וכמובן גם לביא שנולד לצערי לאחר פטירת אבי – סבא צומי האהוב.

תמונה 8

 

אמא זכתה להכיר את רוב ניניה, מלבד אלה בת הארבע ודניאלה שנולדה השנה, ותמיד ציינה שהיא מאושרת כי היא ניצחה את הנאצים הארורים בכך שהקימה משפחה ונולדו לה משני ילדים – 6 נכדים ולפני מותה 6 נינים. גם הנינים היו מאוד קשורים לסבא וכמובן לסבתא עד יומה האחרון.

האושר והאהבה הגדולה הזאת עברו גם אלי וגורמים לי אושר יומיומי והקשר עם נכדי חשוב לי מאוד מאוד.

במשך 30 שנה, עבדתי בענף המלונאות ברשת דן, אינטר קונטיננטל ורשת טמרס (מלונות דניאל) וזאת כנראה כי ירשתי את אהבת האדם מהוריי. עד היום ממשיכה למלא מקום ברשתות דן וטמרס ושומרת על קשרים עם חברי.

ילדיי ונכדיי בילו בזכות כך במלונות יפים וטעמו את מנעמי החיים.

החיים יפים ועל אף שאנו מתמודדים גם עם קשיים, עצב ופרידות, כדאי להישאר אופטימיים ולהינות מכל מה שהם מציעים, עם שמחה ואהבה. (כמו שאמרתי מורשת מהורי).

הזוית האישית

לביא [הנכד]: היה לי מאוד כיף לכתוב את הסיפור שלנו וגם להיפגש עם סבתא ולפתוח הכל. מקווה שיצא לנו לעשות עוד הרבה דברים כיפים ביחד, כמה שרק אפשר!! ♥

אמירה [הסבתא]: היה ממש נפלא לבלות עם לביא ולהעלות את הסיפור המשפחתי שלי ולהינות מנוסטלגיה משותפת. נהנינו מאוד מהחוויה ומהפגישה עם שאר הילדים והסבים והסבתות והחוויות מהעשירות שלהם. ♥

מילון

נו שויין!
נו כבר!

ציטוטים

”אל יתהלל חוגר כמפתח. “

הקשר הרב דורי