מאגר סיפורי מורשת

הוריי

אבי, יעקב גולדברג, נולד בפולין בעיירה הוּשָטִין. אביו מנדל ואמו התפרנסו ממסחר בכלי מיטה. אורח חייהם היה יהודי אורתודוקסי. כשתנועות ציוניות החלו את דרכן במזרח אירופה, הם, כמובן, לא נמנו עליהן. ארץ ישראל הייתה בתודעתם רק אולי, כמקום שטוב להיקבר בו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה החליטו סבא וסבתא לעקור לווינה, שהייתה בירת הממלכה האוסטרו הונגרית. הסבתא לא אהבה, בלשון המעטה, את אורח החיים בפולין, ושאפה לשנות אותם לאורח החיים המודרני שאפיין את אוסטריה המפותחת והמתקדמת. אבא שהיה בן עשרים כשעבר לווינה, המשיך לעבוד עם סבא במסחר בכלי מיטה, כפי שהיה בפולין. גם צורת החיים לא השתנתה באופן קיצוני, הם שמרו על  אורח חיים דתי והקפידו ללכת לבית הכנסת ולשמור שבת.

אמי, ויקטוריה (נקראה בפולין – ויטל) גולדברג, נולדה בפוֹטוֹקְזְלוֹטֶה, ליד העיירה – בוצ'אץ', שבמחוז טרנופול במזרח גליציה, לרגלי הרי הקרפטים. כבר בשנת 1700 זכו יהודי טרנופול בשוויון זכויות מלא. הם הורשו להתגורר בכל השכונות, לעסוק בכל מקצוע שיחפצו בו ויכלו להיבחר למוסדות השלטון. תמורת כל אלה היה עליהם להשתתף בהגנה נגד האויבים הטטארים, הקוזאקים והעותומנים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הפך האזור לסובייטי סוציאליסטי עד לכיבושו על ידי הנאצים בשנת 1941.

אימא ויטל – ויקטוריה גולדברג

סבא וסבתא 

ההורים של אימא היו בני דודים, הסבים שלהם היו אחים. הקיסר, פרנץ יוזף, היטיב עם היהודים ולכן בקשו רבים להגר לאוסטריה, בניהם אימא ואחיה מאיר. הם עבדו בבית חרושת לטקסטיל. מאיר, האח, שאף מכר עיתונים, הבין שאין בעבודה זו שום פרנסה הולמת. הוא היגר לבלגיה ושם פתח בית חרושת לליטוש יהלומים.

הורי אמי שהיו אמידים, בעלי בית ובעלי רכוש, נשארו בפולין. אימא שמחה מאוד שהגרה והשילה מעליה את הסממנים החיצוניים שאפיינו את משפחתה החרדית, המוכרים לנו בצורתם של נטורי קרתא בארצנו. העיר ווינה הקסימה אותה וגרמה לה לחוות שינויים רבים, אך, עם כל אלה, המשיכה לשמור על אורח חיים דתי ושמרה שבת על כל החוקים והמנהגים.

בשנת 1925 נישאו אימא ואבא בווינה וגרו ברובע השני, בצירקוס גאסה 1, רחוב הקרקס. נולדה להם בת ואמא החליטה לבקר את הוריה ולהראות להם את נכדתם החדשה. הוריה לא רצו לעזוב את העיירה בפולין. אביה היה בעל עסקים בתחום העצים. אִמָהּ, הסבתא שלי, העמידה פני "ליידי אמיתית" וקנתה לעצמה בשמים בעיר הגדולה הסמוכה בוצ'אץ'.

הביקור בבית הוריה של אמי החל במפגש משמח, אך הסתיים באסון. התינוקת שלה, בת השנה וחצי, חלתה בדיזנטריה ולא נמצא לה מרפא והיא נפטרה. אחריה אחותי הילדה נולדה בשנת 1927 ואני נולדתי בשנת 1933. אבא וסבא היו מאוד גאים בנכד החדש, וסבא לימד אותי את הא"ב בהגיעו לפרקו.

סבא

ילדות בווינה

הבית בו התגוררנו כלל שלוש קומות. אנחנו גרנו בדירה בקומה השלישית בדמי מפתח. בקומה הראשונה גרה סוכנת הבית, שדאגה לתפקודם וניקיונם של הבית והחצר. מסדרון ארוך הוביל למטבח שבדירה. במטבח היה תנור עצים לחימום. מול המטבח היה הסלון, לידו חדר שינה להורים וחדר ילדים לא גדול, בית שימוש ואמבטיה, ללא דוד חימום. הדלקנו אש לחימום מים לרחצה. אימא הייתה רוחצת אותי ותמיד פחדתי שהמים יהיו חמים מידי. אבא היה הולך להתרחץ בבית המרחץ.

השכן שגר מולנו היה גוי ובחג המולד היה נוהג להזמין את קרובי משפחתו. תמיד אחותי עזרה לו להדיח את הכלים. לימים הצטרף למפלגה הנאצית, אך לא הלשין ולא הסגיר אותנו. כמה מהשכנים בבתים הסמוכים היו יהודים. אבא היה מתפלל בשטיבל שהיה קרוב לביתנו. "כיהודי חרדי היה מתפלל מדי יום ותער לא עלה על בשרו". בשכונה שלנו היה בית כנסת תורכי, שהושקעו בו מיליונים והוא, אכן, היה מפואר מאוד.

לימים נהרס בית כנסת זה על ידי הנאצים, בהמשך לשריפת 267 בתי כנסת והריסתם בליל הבדולח בנובמבר 1938. בית הכנסת האשכנזי הגדול שכן בטאבור שטראסע. היינו בקשר עם כמה שכנים יהודים. אחד מהם היה בעל חנות בדים, השני היה בעל חנות כל בו למצרכי מזון. לעיתים שחקנו עם ילדיהם בחצר הבית, על הדשא, אך תמיד קינן בנו הפחד. "ההורים אף חששו מצוענים, שעלולים לפגוע בנו, שכן היו ידועים כאנשים מסוכנים, שאינם מכבדים את החוק" מוסיף אריך, "התוצאה הייתה, שהקפדנו לא להתרחק מהבית."

בחורף היינו הולכים עם אבא לגלוש על השלג. הוא הכין לנו מגלשה מעץ שהסב לנו הנאה רבה. לימים האחות הצעירה של אימא, דודה יטי, באה לביקור והתארחה בביתנו, בטרם נסעה לבלגיה. זכור לי, שפעם עשתה לעצמה הדודה תסרוקת של תלתלים מול הראי ואחי השובב, אריך, חרב לה את כל מגדל התלתלים. למרות החינוך הקשוח שלנו מעולם לא קיבלנו מכות.

אחותי למדה בבית ספר יסודי רגיל, לא יהודי, ברחוב צ'רנוביץ. אחותי מספרת שהמורה הייתה מבוגרת ושלטה ביד רמה בשלושים התלמידים. מעולם לא הכו אותנו בבית הספר. למדנו קריאה, כתיבה וחשבון. אפילו ביום שבת הלכנו לבית הספר, אך אסרו עלינו לכתוב ביום זה. לא היו לנו חברים נוצרים והיינו די בודדים, לא היו יהודים בכיתה. התלמידים לא הביטו בעין יפה על הזכות שנטלנו לעצמנו, כשהשתחררנו מכתיבה בשבת, וזיכנו ליחס עוין מצד התלמידים שהחלו לחקות את הנוער ההיטלראי.

בכל מקום הופעלו חוקים שהגבילו את היהודים. לא הורשנו לשחק בגנים ציבוריים. כשאחותי רצתה לנעול נעליים חומות עם פס ירוק, שהיו באופנה, שללו ממנה את הזכות הזאת, בטענה שאלו נעלי ה"היטלר  יוגנט". קנצלר אוסטריה, דולפוס, לא השכיל לבסס את שלטונו בדרך מוסרית והוגנת. הוא שאף להקים משטר במתכונת הפשיזם האיטלקי בתוספת גוון דתי מובהק. הוא התנגד לסיפוח אוסטריה לגרמניה ובכך עורר את חמתם של הלאומנים הגרמנים – הנאצים האוסטרים.

בשנת 1934 פרץ באוסטריה מרד פועלים בעקבות גזירות פוליטיות שהטיל דולפוס בשנת  1933. הוא דיכא את המרד באכזריות ואבד את תמיכת אנשי השמאל. הוא נותר בודד מול הימין הקיצוני. ביולי 1934 הוא נרצח על ידי הנאצים, במהלך כושל בו ניסו לתפוס את השלטון בתמיכתו של היטלר. אחרי דולפוס עלה לשלטון קורט שושינג.

היטלר דרש ממנו לשחרר את האסירים הנאצים הכלואים בבתי הסוהר. הוא גם חייב אותו לשלב שרים נאציים בממשלתו ולהכריז על חוקיות המפלגה הנאצית. שושינג ביקש לערוך משאל עם בעניין המיזוג בין אוסטריה לגרמניה. היטלר טען ששושינג מפר את הבטחותיו ודרש ממנו להתפטר.

שושינג שחשש מפלישה גרמנית לאוסטריה, התפטר מתפקידו ובמקומו התמנה מנהיג הנאצים האוסטרים לקנצלר. המנהיג החדש קרא להיטלר לעזור לו להשליט סדר במדינה וכך פלש הצבא הגרמני לאוסטריה במרץ 1938 והתקבל שם באהדה. היטלר ערך משאל עם באוסטריה בנושא האיחוד תוך הפעלת תעמולה, וטרורו "זכה" לתמיכה כמעט מוחלטת.

אוסטריה סופחה לגרמניה ללא שפיכות דמים. לאחר שהונהג שלטון הרייך הגרמני באוסטריה, הפכו היהודים לנרדפים ונכפתה עליהם הגירה. יהדות אוסטריה, שתחילתה בימי הכיבוש הרומי, ידעה עליות ומורדות. בין שוויון זכויות ושגשוג תרבותי, לפוגרומים, גירושים ועלילות דם. בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה 175.000 נפש. לאחר כיבוש אוסטריה בידי גרמניה הנאצית, הגרו ממנה יהודים רבים וכמעט כל הנשארים בה נספו בשואה.

הזוית האישית

סיפורו של אריך תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר אליאנס חיפה, בשנת לימודים התש"ף.

ניתן לקרא את סיפורו המלא של אריך בקישור הבא