מאגר סיפורי מורשת

בית הוריי

נולדתי בן בכור למשפחה בת שישה אחים בעיר בגדד. כשנולדתי קיבלתי את שמי העיראקי טארק על שם אבי.

גרנו בסביבה יהודית בבית גדול וכל משפחתו של אבי גרו שם יחד.

אבי, יצחק ז"ל, למד בחדר תורה ובמקביל גם למד בבית הספר אליאנס. כשסיים התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה.

בעירק היה מקובל שנערות ילמדו תפירה ויעסקו בעבודות הבית וכך עשתה אמי, מזל ז"ל.

בשנת 1941 היו אירועי פרעות ביהודי בגדד שנקראו "פרהוד". בפרעות אלו היהודים נפצעו ונרצחו וכל רכושם נשדד. אמי ניצלה על ידי שכן ערבי שתפס אותה לפני שניסתה לקפוץ מהגג. עקב הפרעות הוריי ואני, תינוק קטן, עברנו לגור בבצרה בבית משפחתה של אמי. שם נולדו כל אחיי ואחיותיי: דליה, משה, שלום, שושנה ואהרון (אייל).

אבי קיבל משרה בבית החולים והיה אדם מאוד מקובל ואהוב. עם פרוץ מלחמת השחרור היינו עדיין בעירק והחל מתח בין הערבים ליהודים. בכדי לשמור על משפחתי, הנהלת בית החולים שבו עבד אבי החליטה להעביר אותנו למקום בטוח ליד גבול תורכיה, לכפר שנקרא קנימסה. שם אבי עבד כאח ורופא באזור.

שהינו שם 4 שנים ובשנת 1951 חזרנו לבגדד כדי לעלות לארץ ישראל.

העלייה והחיים בארץ

הגענו לארץ בשנת 1951 כשהייתי בן 10. הגענו בטיסה ישירה לשדה התעופה בלוד. משם הועברנו למחנה זמני בשער העליה בחיפה למשך כשבועיים ולאחר מכן הגענו למושב בני ציון שבשרון. הקליטה הייתה קשה מאוד. גרנו באוהל צבאי המיועד למשפחה גדולה.

לאחר שנה עברנו לרעננה במסגרת עבודתו של אבי בקופת החולים. היה קשה מאוד להשתלב ולדבר בשפה העברית.

גרנו במחנה בריטי במשך 4 שנים שבו היו צריפים, שניים מהם קיבלנו, אחד שימש למגורים והשני כמרפאה של אבי.

בשנת 1956 עברנו לגור בשיכון עממי בעיר.

למדתי בבית הספר "ברטוב" עד כיתה ח' (אז לא היו חטיבות ביניים).

בסיום כיתה ח' הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי "כנות" שליד גדרה במשך 4 שנים.

חוויתי חוויות רבות שגיבשו את אישיותי ועצמאותי. לכן, כשהתגייסתי לצה"ל היה ברור לי שאני מתגייס לצנחנים.

שירתתי בגדוד 890 של הצנחנים והשתתפתי במלחמת ששת הימים ויום כיפור.

לאחר השירות הצבאי למדתי הוראת החקלאות במדרשת רופין.

עבדתי כמורה לחקלאות בבית ספר שפרינצק בהוד השרון ולאחר מכן בחווה חקלאית בתל אביב.

כמו כן, הייתי מדריך חברתי בפנימיית מוסינזון, שם הכרתי את אשתי (סיפור אהבתינו מסופר בקובץ "סיפור אהבה").

סיפור אהבתי לאשתי אירית

סיפורינו מתחיל בהוד השרון שנת 1968.

אני הייתי מדריך בפנימיית מוסינזון, עזרתי לילדים עם קשיים חברתיים ומאוד נהניתי מעבודתי. ביום חורף קר אחד ישבתי לי עם חבריי ופתאום עברה לה נערה יפיפייה שלא הכרתי… שאלתי את חברי, אלי, האם הוא מכיר אותה והוא אמר שכן. סיפר לי ששמה אירית והיא גם עובדת במוסינזון כמדריכה של עליית הנוער.

כמובן שמיד פניתי אליה ושאלתי האם מעוניינת לבוא לארוחה עם אלי חברי ואשתו, אותם הכירה. לשמחתי היא נענתה בחיוב והלכנו לארוחה שהיתה מיוחדת במינה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון… אלי החבר, אפילו יצא בהצהרה לאחר כשבוע ואמר לאירית: את תהיי אשתו של חיים…

לאחר חצי שנה של זוגיות כבר רכשנו את הבית שלנו, בו אנו חיים עד עצם היום הזה. לאחר שנה נישאנו, הבאנו את שלושת ילדינו הנפלאים ומאז אנו לא נפרדים… מבלים, מטיילים וגם עוברים משברים, הכל יחד.

אירית היא אהבת חיי ואם ילדיי האהובים. איני יכול לדמיין שנייה אחת בלעדיה או בלעדיהם.

מאז ועד היום אני עוסק באהבתי לנוי וליופי של גינתנו ואוהב מאוד לטייל ולחוש את הטבע בארצינו היפה, יחד עם משפחתי וחבריי.

הזוית האישית

שחר: הקשר הרב דורי חיבר יותר בין המשפחה שלי. התחלתי להתעניין בסיפורים של סבא שלי. שמעתי סיפורים חדשים ודברים שלא ידעתי, התחברתי יותר לסבא וסבתא שלי והם הראו לי שלא כל הזמן צריך להיות בטלפון ואפשר גם לשמוע סיפורים, לנהל שיחות וללמוד על איך חיו פעם לעומת החיים עכשיו.

סבא: שמחתי מאוד להגיע לתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר יחד עם נכדתי שחר ובכך לשתף אותה בסיפור חיי. על ידי כך היא למדה הרבה דברים עליי שלא ידעה והקשר בינינו התחזק עוד יותר.