מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם,

שמי הוא יגאל ענתבי. ילדותי ונעורי עברו עליי בפתח תקווה. באותם ימים רחוקים פתח תקווה הייתה עיר קטנה מאוד ובשכונה שבה גדלתי כל ילד הכיר היטב את שאר הילדים. בימים ההם לא היו קיימים מכשירים וכלים שהיום משמשים אותנו בחיי היום יום, כמו טלוויזיה או מקרר חשמלי. המקררים אז קיררו באמצעות קרח. פעם ביומיים היה מגיע מחלק הקרח עם עגלה רתומה לסוס. בתוך העגלה היו מסודרים בלוקים ארוכים ועבים של קרח. היינו קונים שליש בלוק ובעזרת סל היינו לוקחים את הקרח הביתה, ומניחים אותו בתא מיוחד שנמצא בחלק העליון של המקרר. הקרח היה מפשיר לאט והמים הקרים עברו בצינורות לאורך המקרר וציננו את כל מה שהיה בתוכו. הילדים מאוד אהבו לשחק בנתזים של הקרח ובקיץ למצוץ אותם. הם היו כמו הארטיקים בימינו.

יום אחד, אני וחברי אכלנו את הנתזים האלה, ולאחר כמה שעות כולנו התחלנו להקיא וקיבלנו כאבי בטן חזקים. התברר שהקרח שאכלנו היה מזוהם. מאותו יום ואילך נהגנו להסתכל בגעגועים על חתיכות  הקרח, אבל לא העזנו לגעת בהן.

כמו שכולנו יודעים, השנים חולפות מהר מאוד. במהלך השנים התחתנתי עם הניה ונולדו לנו שני ילדים: ידין וורד. עבדתי שלושים וחמש שנים במשרד החוץ. במהלך התקופה הזו הייתי חבר במשלחת ישראל לאו"ם, קונסול בשיקגו, שגריר בפולין ושגריר בשוויץ. כשידין וורד היו קטנים הם הצטרפו לשליחויות שלנו, ועברו חוויות רבות. כמו, סופות שלגים, וטיסות ארוכות ומעייפות. כשהילדים התבגרו אני והניה המשכנו לנסוע בלעדיהם. ידין וורד הביאו לעולם ארבע נכדים. הבוגרת בהם היא אביגיל. הפרויקט הזה נעשה יחד איתה בבית הספר בו היא לומדת.

שהות של שנים ארוכות בחו"ל היא מפגש עם תרבויות זרות, אנשים שונים ומקומות לא ידועים. זה אכן מעניין ומרתק, אבל ראוי לזכור שכל אלה כרוכים בניתוק קשה מהמולדת. בשנות הילדות והנעורים, ואפילו לאחר מכן, כל אדם קשור מאוד לשכונה בה הוא גדל, לקרובי משפחתו, לחבריו ולשכניו. אם משנים את מדינת המגורים כל ארבע או חמש שנים,כל הקשרים החשובים הללו מתפוגגים כלא היו. בכל פעם צריך להיקלט בחברה, בתרבות ובשפות חדשות ושונות. זה תהליך קשה ומסובך הנוגד לגמרי את החיים הטבעיים והנכונים.

הנה דוגמה קטנה להבדל בין תרבויות. כששרתנו בשוויץ ערכנו בביתנו מסיבת פורים לאנשי הקהילה היהודית. על פי החוק השוויצי אסור להרעיש לאחר השעה 11 בלילה. אבל אנחנו התעלמנו מכך והמשכנו לחגוג. לפתע, נשמעה נקישה בדלת. אחד השכנים הגיע ובפנים זעופות אמר שאנו מרעישים בניגוד לחוק ואם לא נפסיק, הוא יזעיק את המשטרה. להפתעתנו, האורחים מהרו להיפרד מהניה וממני ותוך כמה דקות הבית התרוקן לגמרי. אבל יש חסרונות חמורים יותר, כשחזרנו ארצה וידין החליט ללמוד באוניברסיטה,התברר שתעודת הבגרות אותה קיבל מבית הספר הבין לאומי בברן אינה מוכרת בישראל. זאת מפני שבשוויץ לא למדו את למודי היסוד המקובלים כאן כמו עברית, תנ"ך, תולדות עם ישראל ועוד. לפיכך, לא הייתה לו ברירה אלא להשלים את לימודיו במשך שנה תמימה. במילים אחרות, אלמלא השהות בחו"ל, הוא היה מתקבל לאוניברסיטה שנה אחת מוקדם יותר.

לסיום כמה משפטים על תקרית דיפלומטית, אמנם קלה אבל בכל זאת, כזו שגררה אחריה מבוכה ואי נעימות.

כידוע, דיפלומטים המשרתים בחו"ל, מקבלים הזמנות רבות לאירועים שונים. מסיבות קוקטייל, ארוחות ערב וצהריים, קבלות פנים לכבוד הימים הלאומיים, (כלומר ימי העצמאות של כל מדינה שיש לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל) ועוד. אפשר לומר שבממוצע כל דיפלומט מוזמן או מזמין, לאירוע כזה או אחר במשך ארבעה עד חמישה ערבים בשבוע.

במחצית שנות התשעים אחד משגרירי ישראל באירופה, ערך בביתו ארוחת ערב, אליה הוזמנו אורחים רבים. כמקובל, הזמנות לארוחות כאלו, נשלחות בכתב שלושה-ארבעה שבועות מראש ועל המקבל לאשר את הגעתו. אם אינו יכול להגיע, נהוג שהוא עצמו מתקשר מביע את צערו ומסביר מדוע לא יוכל להשתתף בארוחה.

כאמור, אחד משגרירינו באירופה יחד עם רעייתו, ערכו ארוחת ערב בסלון המרווח של דירתם. הארוחה נקבעה למחצית ינואר, בערב שהיה קר, סוער ומושלג. בדיוק שבוע לפני המועד ודווקא בערב בו השגריר הישראלי ורעייתו היו פנויים מכל מחויבות אחרת, נשמע לפתע באינטרקום קולו של אחד המאבטחים המוצבים בשער הכניסה (המאבטחים יודעים מראש על כל אדם המגיע לבית השגריר או לשגרירות). הוא נשמע נרגש והודיע לשגריר כי שגרירה של מדינה מרכזית באסיה הגיע עם רעייתו לארוחות הערב אליה הוזמנו.

השגריר הישראלי ורעייתו נדהמו, אבל אישרו מיד למאבטח להכניס את האורחים הנכבדים. כאשר נפתחה דלת הכניסה ניצבו לפניהם השגריר האורח ורעייתו, הוא בחליפה שחורה ועניבה מהודרת והיא בשמלת ערב יפה ומיוחדת. כשראו האורחים שהמארחים שלהם לובשים טרנינג פשוט, הבינו מיד כי נפלה טעות חמורה. הם הביעו את התנצלותם וציינו כי בדעתם לשוב מיד על עקבותיהם, אבל, כידוע את הנעשה אין להשיב. הישראלים קיבלו את אורחיהם בשמחה "דיפלומטית" מפני שהפסידו ערב שקט בביתם, הזמינו אותם לשתייה וכיבוד, גלגלו שיחהו לאחר כשעה נפרדו בנימוס כשהם מתנצלים פעם נוספת.

כפי שתבינו בעצמכם, האורחים הלא קרואים טעו בעתוי והגיעו בדיוק שבוע לפני המועד שנקבע. מובן מאליו שהם הגיעו פעם נוספת לאחר שבוע לארוחה האמיתית ולאחר שהתערבו עם כל שאר האורחים, הכל התנהל כשורה ואף אחד מהקרואים לא ידע על התקרית המצערת.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של סבא אליהו יגאל ענתבי ונכדתו אביגיל.