מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב זנטי, נולדתי בשנת 1937 בוואזן שבמרוקו.

ב-1948 עם קום המדינה, הגיעו אלינו ציונים, למרוקו, והרצו לנו על הקמת מדינת ישראל ועל הציונות. הם נתנו הרצאות למשפחות יהודיות, בבתי כנסת, ובבתי ספר.

הם שכנעו אותנו להתכונן לעלות לארץ ישראל, לארץ של היהודים.

אט אט עלו ארצה משפחות ושמענו עוד ועוד סיפורים על ארץ ישראל,  סיפורים על הציונות ואהבת המדינה, הקמת צה"ל, והבנו שאנו צריכים לעלות ולעזור בהקמת המדינה.

ב- 1954, שכנעו גם את הורי לעלות ארצה עם כל המשפחה, בת 5 נפשות – הורי, שתי אחיותיי ואני. הייתי ילד בתיכון, בן 15, התחלתי ללמוד תורה בישיבה. הגענו לנמל חיפה באוניה, מהנמל לקחו אותנו בנסיעה שארכה מהבוקר עד הלילה במשאיות. היינו המון אנשים והיה מאוד צפוף, ישבנו אחד על השני, עם כל הציוד שלנו, זה הרגיש כמו הובלת פרות.

אנשי  הסוכנות היהודית, אמרו שמובילים אותנו לאזור העליה בתל-אביב. בלילה הגענו לאזור בית ג'וברין, במעברת חרובית, אמרו לנו "פה אתם קרובים לתל אביב".  קיבלנו צריף מפח, מזרונים, מיטות ושמיכות של הסוכנות. למחרת בבוקר, התעוררנו וראינו רק צריפים ועולים חדשים, כולם היו ממרוקו. באותו הזמן, החברים שלי לא עשו עליה לארץ,  הייתי היחידי מהעיר שלי במרוקו ולא הכרתי אף אחד במעברה.

בחודש מאי 1954, הייתי צריך ללכת לבית הספר, יחד עם האחיות שלי. לא היה בית ספר במעברה וכל הזמן אמרו לנו "תחכו, תחכו, יהיה לכם בית ספר באחד הישובים הקרובים". במשך שנה שלמה לא היה לנו בית ספר ולא עבודה, היינו מתקיימים מהעבודה של אבא, הוא עבד בקק"ל. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, אני התחלתי לעבוד בכותנה באחד הישובים באזור.

אחר – כך נשלחתי על ידי הסוכנות לישיבה בירושלים כדי להמשיך את הלימודים שלי, עברתי שם ראיון קבלה בהצטיינות, עניתי על כל השאלות ואמרו לי "אתה תלמיד חכם שיודע את התורה".  ואז אחד הרבנים שאל אותי אם אני יודע יידיש, עניתי לו שאני לא יכול לדעת יידיש כיוון שאני ממרוקו, אז הם אמרו לי שאני לא יכול להתקבל אליהם לישיבה רק כי אני לא יודע יידיש.

אחרי כמה חודשים שוב שלחו אותי לישיבה בבני ברק, שוב  שאלו אותי שאלות ואני עניתי על כל השאלות, ושוב שואלים אותי אם  אני יודע יידיש, עניתי לו: "אני ממרוקו, אם הייתי יודע יידיש הייתי מתקבל לישיבה בירושלים." לא היו ישיבות ספרדיות באותו הזמן, היו רק ישבות אשכנזיות. מאחר ולא התקבלתי לישיבות בירושלים ובבני ברק החלטתי להקדים את הגיוס ולקדם את הגיל שלי. בשנה שנותרה לי עד הגיוס עבדתי בעבודות מזדמנות כמו:  קטיף בפרדס, עבדתי אחר הצהריים במכבסה, עבדתי בסולל בונה, שם בנינו תחנת חשמל באשדוד תוך חצי שנה. הקמנו שם אוהלים, היינו אוכלים וישנים שם. כל מי שעבד שם באותה חצי שנה קיבל מכתב שאמר שהוא יקבל עבודה קבועה בחברת החשמל. אחרי חברת החשמל, עבדתי בהקמת המעברה באשדוד דרך "סולל בונה" במשך חודש ימים.

באפריל 1956 התגייסתי לצה"ל לחטיבת גבעתי. שירותי הצבאי היה, לצערי, מלא בפעולות צבאיות. אחרי חודש ימים פירקו את גבעתי והעבירו אותי לחטיבת גולני. בחטיבת גולני עברתי טירונות שארכה כחצי שנה. במהלך הטירונות היו לנו כל מיני פעולות מבצעיות כגון: מבצע חוסיין, כיבוש המשטרה (זה היה ליד מבואות בית"ר).

חזרנו לאימונים בחטיבה כחודשיים, ואז הגיע "מבצע קלקיליה" מאחר והיו מגיעים פאדיונים (חבלנים) מאזור משטרת קלקיליה הוחלט לכבוש את משטרת קלקליה ולהרוס אותה.

לאחר כיבוש קלקיליה הלכתי לקורס מכי"ם באזור הרי מנשה, בעין השופט בג'וערה. באמצע קורס מכי"ם הורידו אותנו לאזור אילת ואמרו לנו ששם נמשיך את האימונים. לאחר שבועיים בערך נסענו לקיבוץ בכיוון סיני והחל מבצע קדש. במבצע קדש היו לנו התקפות אוויר מהמצרים הגענו לכיבוש המחנה הצבאי רס נסרני, כבשנו את הבסיס והמשכנו לכיוון שארם א שייח. התחברנו עם חטיבה 9 וחטיבת חי"ר, אני הייתי בגדוד המסייע והתחלנו בכיבוש  שארם א שייח. מהצד השני של שארם א שייח בכיוון תעלת סואץ היו צנחנים וחיילים אנגלים וצרפתים שהצטרפו אלינו לכיבוש התעלה. לאחר הכיבוש התבצע מסדר, נפלו הרבה שבויים מצד מצרים, כאלף מאתיים שבויים.

אני זוכר שביום שבת ישבנו לאכול צהריים, הודיעו לנו שיש כוננות בצפון, מצב חירום וצריך להתכונן לטיסה לכיוון הצפון. בסביבות השעה שלוש כולם היו מוכנים בשדה התעופה שארם א שייח. במסדר העליה למטוסים לאחד החיילים נפל רובה העוזי, הוא עמד לידי. כיוון הקנה היה לכיוון הנגדי והוא פצע שני חיילים ברגלים. מיד באו חובשים וחבשו להם את הרגליים, הם טסו איתנו במטוסים לרמת דוד בצפון, ופינו אותם לבית חולים רמב"ם בחיפה.

אנחנו הגענו למחנה באזור חיפה בשעה שתיים עשרה בלילה, השיירה היתה מוכנה. קיבלנו תותחים חדשים ותחמושת. הגענו עד חצור הגלילית והתיישבנו בחורשה בכוננות במשך חודש ימים. במשך החודש עשינו סיורים בגבול ביום ובלילה ושכבנו במארבים. לאחר מכן חזרנו לבסיס והמשכנו באימונים בקורס מכי"ם.

בסיום הקורס חזרתי לגדוד ואז התחילו מבצעים. הרבה שמירות במושבים בצפון ומארבים. היתה תעסוקה בגדוד כל הזמן. לא חשבנו כלל על חופשות, במשך חודשיים עד שלושה לא היינו יוצאים לחופשה ולא התלוננו, הייתה לנו גאווה ליחידה, לציונות, ואהבת ארץ ישראל.

בשנת 1957-58 היו לנו פעולות מבצעיות באמצע מבצע תאופיק, מבצע נוקב.

בשנת 1958 חודש אוקטובר הגיע זמני להשתחרר מצה"ל. לפתע קיבלתי צו 8 מאלוף הפיקוד יצחק רבין ז"ל, הוא בקש שאגיע אליו לראיון בפיקוד צפון בזמן שהייתי בחופשת שחרור. בזמן הראיון הוא שכנע אותי להישאר בצבא קבע. הוא נתן לי הרצאה על ציונות והצבא, הוא הצליח לשכנע אותי וכך נשארתי בצבא קבע כמעט 30 שנה, התאהבתי בצבא.

בתקופת השירות הייתי  ארבע שנים מדריך בקורס קצינים. הייתה לי גאווה להיות בצבא קבע, זו אהבת ארץ ישראל.

אחרי ארבע שנים כמדריך קצינים  חזרתי לגדוד כקצין והיחס היה אחר. בשנת 1964 תיפקדנו כאנשי ביטחון בבניית המוביל הארצי. היינו צריכים לשמור על העובדים במוביל הארצי. כל יום היה צרות עם הסורים, בניית המוביל הארצי הסתיימה לאחר כשנה.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. אני השתתפתי בכיבוש רמת הגולן והחרמון. לאחר הכיבוש ישבנו בקוניטרה בכוננות ועשינו סיורים בכל אזור הצפון.

יצאנו לתעסוקה מבצעית בג'ינין, במשך חודש ימים, ולאחר מכן יצאנו לאימון חטיבת גולני ביערות הכרמל והרי מנשה. בוקר אחד בשעה שבע בזמן שהתכוננו למסדר בוקר ראיתי שמאחד הזחל"מים יוצא עשן, רציתי לכיוון הזחל"ם עם סמרטוט ביד כדי לנתק את המצבר מהרכב, היה קצר במצבר. בזחל"ם היו שני מיכלים עם בנזין ושלושים ושתים פצצות מרגמה, מסביב לזחל"ם עמדו חיילים. בשנייה שהגעתי כדי לנתק את המצבר, הגיע חייל עם ג'ריקן בנזין, בדיעבד הסתבר שהוא חשב שזה מים, הוא שפך את הג'ריקן לכוון העשן, כתוצאה מכך נשרפתי בגופי וקפצתי מהזחל"ם, בזמן שאני בוער ועולה באש התחלתי להתגלגל על האדמה. למזלי הזחל"ם לא נדלק וכך חיי ניצלו. אושפזתי מעל חודש ימים בבית חולים רמב"ם.

לאחר מכן, עזבתי את היחידה הקרבית וקיבלתי את התפקיד הכי קשה בעולם, קצין העיר של כל אזור הצפון. הייתי אחראי על כל החופשות של החיילים (כשחייל בחופשה הוא יכול לקבל מקצין העיר הארכת חופשה ) צורך של החיילים לראות רופא, הקשר בין המשפחות לבין החיילים שנמצאים בשטח, הודעה למשפחות החיילים בזמן אסונות וכאשר יש חיילים פצועים וחללים.

במהלך כל שירותי הצבאי הייתה לנו גאווה, אהבת הארץ, אהבנו לשרת את המדינה ולתרום לה את חלקינו. זו אהבת המולדת.

זווית אישית

עידו – היה לי מאוד כיף מאוד נהנתי מהתוכנית הזאת נהנתי לפגוש את יעקב והסיפורים שלו היו מאוד מעניינים שמחתי מאוד שלקחתי חלק מפרויקט הזה אני מאוד שמח שנפגשנו ואני מקווה שנשמור על קשר אני מקווה תמשיך בדרכך ותמיד תצליח.

יעקב – אני מאוד נהנתי מהחניך שלי עידו אני מאחל לו הצלחה ושתמיד יהיה ממושמע ושתהיה חייל טוב אני מציע לך גם ללכת למודיעין