מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא אשר זליג (זיגמונד) שטרק (פירוש שם המשפחה: חזק) וסבתא רבתא ויטל טייכמן – הורי סבא שלום – ניצולי שואה.

זיגמונד נולד בשנת 1913 ברוסיה הלבנה, בעיר בורסלב, על גבול  פולין-רוסיה. הם היו 9 אחים ואחיות וזוג הורים. לפני המלחמה, סבא זיגמונד היה נשוי ואב לבת. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הגרמנים פלשו  לאזור רוסיה הלבנה. בערך בשנת 1942-3, הצבא הגרמני ניכנס לתוך הערים שבהם חיו יהודים רבים והחלו בגירושם או העברתם ברכבות למחנות העבודה והשמדה.

את הצעירים לקחו הנאצים לעבודות כפיה בפרך לכל הצרכים של הגרמנים, כגון: בניה, ניקיון ארובות מפיח, חפירה בבארות נפט וכו'. את סבא רבא זיגמונד (אשר זליג) לקחו לעבודות חפירת בבארות נפט בעירייה סמוכה למקום מגוריו. לאחר שלושה חודשים שוחרר לביתו לחופשה של 48 שעות. למרבה הזעזוע, בהגיעו לביתו נודע לו שהוריו ושישה מאחיו וכן אשתו ובתו נרצחו ע"י הנאצים. מתוך כולם שרדו הוא ועוד שני אחים – זאב ואברהם – שברחו לרוסיה.

למחרת היום הגרמנים ששמרו על העיירה החזירו אותו לעבודות בבארות הנפט עד לסיום המלחמה, בשנת 1944. סבא רבא נשלח על-ידי הנאצים ברכבת משא האחרונה בתת תנאים לבני אדם. זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה מאזור רוסיה הלבנה לכוון מחנות ההשמדה באושויץ שבפולין, באחת התחנות הרכבת עצרה למספר שעות.

סבא רבא ועוד שני אנשים קפצו מהרכבת וברחו מהגרמנים. כשהשומרים הבחינו בבורחים החל מרדף וירי  לעברם. למזלם, סבא והבורחים האחרים הסתתרו ביער ובנהר בקור ללא אוכל ושתייה, החיילים הגרמניים לא מצאו אותם במשך שלושה ימים, הבריחה  הצילה אותם ממות בטוח.

סבתא רבתא שלי, ויטל טייכמן נולדה בשנת 1920 בעיר בפולין. לסבתא רבתא היו שתי אחיות. באחד מימי שישי האם הכינה אוכל לשבת על פתילת נפט, כשלפתע פרצה שריפה בבית ואמה נשרפה בבית. סבתא רבתא הפכה יתומה מאימא כשהיא בת 14 וכל  האחריות לטיפול באחיות ובאב נפלה עליה.

סבתא ויטל נישאה ליצחק בשנת 1940 לפני פרוץ המלחמה ויחד נולד להם בן פינחס (אחיו של סבא שלום מאמו). סבתא שלי עבדה בעבודות כפייה, ללא שכר עבודה, במחנה ריכוז במשמרת של 12 שעות יום ו- 12שעות לילה רצוף, כשפנחס התינוק לידה, כדי שתוכל להניק אותו. הרבה פעמים סבתא קיבלה מכות בשוט מהשומרים בעבודה כאשר נעצמו העיניים מעיפות תוך כדי עבודה. בשנת 1943, תוך כדי המלחמה, בעלה נפטר ממחלה קשה, והיא נשארה לבד עם ילד בן 3 שנים.

לקראת סיום המלחמה בפולין משפחתה של סבתא ויטל יחד עם האחיות ואביה עמדו יחד עם כל הקהילה בתור לעלות לרכבת לכיוון מחנות ההשמדה. אביה של סבתא (סבא חיים) הכין נעליים ומגפיים לשוטרים הגרמנים. אחד השומרים זיהה אותו, והוציא את כל משפחתו מהתור והחזירם לעייריה וכך הם ניצלו.

בתום המלחמה סבא זיגמונד (רבא) חיפש קרובי משפחה שנשארו בחיים, והסתובב בעיירות שבהן חיו יהודים שנשארו בחיים לאחר המלחמה. בערב שבת הוא ביקש ממשפחתה של סבתא ויטל להישאר ללון בשבת אצלם. לא היה לו לאן ללכת לישון, וכאן התחיל הרומן בין סבא רבא וסבתא רבתא שלי. הם נישאו, שניהם בפעם השנייה. פנחס היה בן 7. יחד הם עברו לגור בוורשה, עיר הבירה של פולין שם נולד סבא שלום. הם התפרנסו מחנות מכולת שניהלו.

בחודש אוקטובר 1950, שש שנים לאחר שנגמרה מלחמת העולם ושנתיים אחרי קום מדינת ישראל, יצאו ארבעתם (פינחס בן 9 סבא שלום בן 10 חודשים) בהפלגה לכיוון מדינת ישראל. ההפלגה ערכה כ-4 שבועות, וסבלו מסערות בים.

בהגיעם ארצה פינו את כל הנוסעים מהאוניה למעברה בקיבוץ תל יצחק (לא רחוק מכפר יונה), לתקופת מעבר של 3 חודשים. לאחר מכן העבירו את מרביתם למעברה נוספת, בדרום. המשפחה גרה באוהלים צבאיים  במשך  כשנה, בבוץ ,בקור ובחום. במשך הזמן הזה סבא זיגמונד ושאר הגברים מהמעברה בנו את הכפר שהפך לישוב קבע בשנת 1951– מושב נווה מבטח.

מתיישבים עברו לגור בפחונים (צריפים) בגודל של 2.5 על 6 מטר, ללא שירותים, ללא חשמל, ללא מקלחת  ללא תשתיות ודרכי גישה כך חיו במשך כ-8 שנים עד לבניית בתי הקבע, שהיו גם הם קטנים. רק לאחר יותר מעשר שנים המושב חובר לרשת החשמל.

בעשור הראשון של המדינה סבא רבא יצא לעבודה בתל אביב ועסק בבניית הארץ, ישן במהלך השבוע בבניינים שבנה [על דלת או קרש בחום או בקור] והביא פרנסה הביתה. מייד עם כניסת התושבים לישוב הקבע התחילו לעבוד בחקלאות, גידול פרות, ירקות, מספוא עיקר העבודה והאחריות נפלה על סבתא ויטל. הסבא עבר לעבוד בבנייה במחנה צבאי סמוך למושב יצא בכל בוקר בשעה 7 לעבודה ברכיבה על אופניים וחזר בשעה 5 והמשיך את העבודה בחקלאות. סבא רבא וסבתא רבתא עבדו בחקלאות עד שנת 1998. כשהם הגיעו לשיבה טובה בני גיל 80-90 ללא כוחות החליטו לחסל את המשק החקלאי ולא לעבוד יותר. הם חיו כמשפחה נורמטיבית גידלו שני ילדים וזכו לששה נכדים ונין אחד.

סבתא רבתא שלי נפטרה ביום הראשון של חג הפסח באפריל 2008 והיא בת 86. בדיוק שבוע לאחר מכן, ביום האחרון של חג הפסח נפטר גם סבא זיגמונד והוא בן 95. בחייהם ובמותם לא נפרדו. "יהי זכרם ברוך!".

חייו של סבא שלום בכפר

סבא שלום נולד בשנת 1950 בפולין, עלה ארצה  בגיל 10 חודשים יחד עם הוריו משפחתו עברה לגור במעברה ואחר כך למושב.

סבא שלום מספר: "בכפר הינו כ-20-30 ילדים בגילאים שונים". היה להם גן ילדים אחד ושתי כיתות לימוד: שכבה אחת  מכיתה א' עד כיתה ד' יחד, ושכבה שנייה מכיתה ה' עד כיתה ח'. בסיום יום לימודים, כל הילדים חזרו לביתם, ומיד יצאו לעזור בעבודות החקלאיות במשק. בימים ההם לא היו טרקטורים ומערכות השקיה כפי שיש כיום. סבא שלום עזר בחליבת הפרות, באיסוף ביצים בלול, בקציר מספוא אוכל לפרות וכל שאר העבודות במשק.

בימי שישי הקרינו סרטים במועדון הכפר, שם התאספו המבוגרים והילדים. הקרנת הסרט הייתה במכונה ללא תרגום בגוף הסרט, ואת התרגום הקרין אדם ניפרד תוך כדי התאמה לתמונות שבסרט. הרבה פעמיים התרגום נגמר לפני שהסרט נגמר או ההפך.

בגיל 15 סבא שלי עזב את החברה במושב נווה מבטח, ויצא לחפש חברה אחרת במושב השכן, ביצרון, שם הוא גם הכיר את סבתא שולה. בגיל 16 סבא  התחיל לחזר אחרי סבתא שולה שהייתה בת 15 (בכיתה י' ובכיתה ט') בכל  יום בנסיעה חזרה הנהג עצר להם בקיוסק לקנות קסטה, לשולמית הייתה צמה ארוכה וכל הקסטה נזלה לה על הצמה סבא כל יום מחדש נתן לה ממחטה כדי לנקות את הקסטה מהצמה. וכך זה המשיך במשך 5 שנים.

רומן זה נמשך והתפתח עד אחרי השירות הצבאי שלהם בגיל 21-22

מייד לאחר השירות הצבאי הם החליטו להינשא ולהקים משפחה

בשנת 1971 הם נישאו. סבא המשיך בשירות קבע 25 שנים וסבתא המשיכה בשרות הקבע רק שנה עד שילדה את אמי שרון. בשנת 1967 סבא התגייס לשרות חובה כמכונאי רכב. בתחילת השירות עבר קורס מכונאי טנקים, לאחר הקורס סבא הוצב בבית ספר לשריון  כמכונאי טנקים, הוא ועוד חברים טיפלו בטנקים ימים ולילות שיהיו תמיד תקינים וכשרים להמשך אימונים של הקורסים ומוכנים לשעת מבחן. בשנת 1969 סבא נישלח לקורס מכונאי טנקים חדישים באנגליה לתקופה של חצי שנה. לפני היציאה מהארץ הייתה הנחית ראש הממשלה דוד בן גוריון לא יוצאים מהארץ למשלחת בשם משפחה לועזי.

במעמד זה החליט סבא לשנות את שם המשפחה ל"גלבוע" במקום "שטרק". שם זה נשאר עד היום. כעבור חודשיים לפתע החליטו שהם חוזרים לארץ ללא כל סיבה. רק כעבור שבועיים התברר שכל המשלחות הצבאיות חזרו לארץ בעקבות פרשה צבאית מסוכנת. גניבת חמש ספינות חיל הים מנמל בצרפת – אירוע הידוע בשם ספינות שרבורג – שרבורג הייתה עיר תעשייתית ועיר נמל בצרפת. הבריחו את כל המשלחות הצבאיות מכל אירופה מחשש שיעצרו את המשלחות ולא יתנו להם לחזור לארץ.

סבא רבא (אביו של סבא שלום) בשבוע לפני פטירתו ביקש מסבא שלום לחזור לשם המשפחה הקודם שטרק. כדי שתהיה המשכיות לשם משפחתו. סבא רבא (זיגמונד) ביקש מסבא שלום להמשיך להתנדב לשרות צבא קבע, המדינה צריכה צבא חזק ואנשים טובים, כדי לחזק את המדינה  להיות חזקה ובלתי תלויה בארצות אחרות. סבא שלי המשיך לשרת בצבא עוד 25 שנים במגוון תפקידים שונים ומעניינים.

בשנת 1971 נישאו וכעבור שנה נולדה להם הבת הבכורה שרון (אמא של יעל). כעבור 5 שנים נולדה להם בת נוספת שירי וכעבור 5 שנים נוספות נולד שי. במסגרת השרות הצבאי שרון קמה איתו כל בוקר מוקדם שתו יחד קפה ושוקו לפני יציאתו לשבוע לשרות הצבאי.

בשבתות נהגנו לצאת לטיולים בטבע, אני אמרתי ששינה זה זמן מבוזבז ותוך כדי שינה הכנסתי את הילדים לאוטו בשעות מוקדמות ונסענו לטייל . "אהבת ישראל באה דרך הרגליים והטיולים". בכיתה ז' שרון הצטרפה לחוג סיירות על שם מימון ויצאה לטייל עם קבוצה של עשרה חברה מאותה השכבה. מידי שבת נפגשו וטיילו בארץ ובסיני, לקראת כיתה ט' שרון עשתה קורס מדריכים וקיבלה קבוצה חדשה ולימדה אותם על אהבת הארץ מה היא .

הרגע המרגש בחייו ששרון התגייסה לצבא כמדריכת ידיעת הארץ בחייל האוויר זה הרגע הכי מכונן שלו בחיים, שילדיו ממשיכים את המורשת שלנו לאהבת ארץ ישראל. סבא מספר: "הסתכלתי בגאווה על דור ההמשך, כיצד היא מיישמת את הערכים שקיבלה בבית ומעבירה לדור הצעיר".

בשנת 2006 סבא יצא במסגרת "עדים במדים" עם פורשי צה"ל לסיור מחנות השמדה בפולין. ביום השואה שהוא יום הזיכרון לשישה מיליון יהודים שנהרגו בשואה, במצעד החיים למחנה ההשמדה באושוויץ בטקס השתתף הזמר "דודו פישר" ששר את התקווה כבן של ניצולי שואה, לובש מדי צה"ל לשמוע את ההמנון שלנו בתוך מחנה ההשמדה אושוויץ – רגעים מרגשים מאד לסבא ולעוד אחרים כמוהו.

זה היה רגע מכונן מאד מרגש עד דמעות. הנס והניצחון הגדול של העם היהודי משואה לתקומה.

"עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי...". עם ישראל חי….

"את המנגינה הזאת אסור להפסיק לשיר….."

בברכה יעל פלטין וסבא שלום

הזוית האישית

סבא שלום: במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי", שמחתי מאוד לספר לנכדתי, יעל בת ה-11, את הסיפור משואה לתקומה של הורי. ואת  סיפור חיי  כילד שגדל במושב עם הקמת המדינה ועד לשנת 2019 – היום כשאני בן 69 שנים. אני מאחל לעצמי עוד הרבה שנים יפות עם המשפחה המפוארת שלי, שנים של בריאות, שנים של נתינה – למשפחה ולמדינה. התכנית תרמה רבות להידוק הקשר עם נכדתי יעל, למדנו הרבה אחד על השנייה בתקופת זמן קצרה זו.

יעל: מאוד נהניתי מהסיפורים ומהחוויה המשותפת, לשבת עם סבא וללמוד כל כך הרבה על המשפחה שלי. החוויה הייתה מדהימה הייתי רוצה לחזור עליה שוב.