מאגר סיפורי מורשת

נשואים באושר חמישים ושלוש שנים

בערב שמחת תורה בשנת 1961 לאחר ארוחת החג יצאתי לטייל עם חברות בפארק הלאומי ברמת גן. הייתי לבושה במכנס כחול צמוד וחולצה כתומה שהייתה אופנתית וקראו לה ממבו. בפארק פגשנו קבוצת חברים מקריית אונו בניהם היה חבר שעבר מרמת חן לקריית אונו והיה בן כיתה שלנו שמחנו לפגוש אותו ועצרנו לשוחח.

באותה קבוצה מקריית אונו היה נער בן 16 חתיך בלונדיני עם בלורית גדולה עם סיגריה בפה ואמר מול כל החבורה אתם רואים את זאת באמצע זאת תהיה שלי. הוא פנה אליי התחיל לדבר ואני אמרתי: "קודם כל תזרוק את הסיגריה אם לא אני לא אענה לך". הוא כמובן זרק את הסיגריה ושם הוא הסתבך.

החלפנו כתובות בינינו אני בת 14 והוא בן 16.

כעבור מספר ימים קיבלתי את המכתב הראשון, טלפונים בבית עוד לא היו לנו ולכן כל הקשר במשך שנה היה רק בהתכתבויות.

כעבור שנה באחד המכתבים הוא ביקש שניפגש קבענו להיפגש במוצאי שבת ליד בית האזרח ברמת גן. הוא החליט להפתיע אותי והכין כרטיסים לסרט, לסרט קראו "פורגי ובס" את הכרטיסים הוא השיג רק לשורה הראשונה ואני סבלתי כל הסרט.

המשכנו להתכתב והתחלנו לשוחח בטלפון, מטלפונים ציבוריים. היינו קובעים שעה ויום חיכיתי ליד הטלפון הציבורי והוא היה מתקשר לטלפון מספר 31635. אני עדיין זוכרת את המספר כיוון שנתנו לו סימן באותיות עבריות "גאוגה". לימים התחלנו להיפגש גם בימי שישי, סבא היה מגיע רכוב על אופניים ויצאנו לטייל בפארק הלאומי ברמת גן ובמוצאי שבת נפגשנו עם חברים ברמת גן.

סבא התגייס לצבא לחיל האוויר, אני סיימתי את לימודי בתיכון. וכאשר סבא סיים את הצבא נערכה החתונה. סבא המשיך ללימודי הכלכלה אני ללימודי הוראה ויחד בנינו משפחה. נולדו לנו שלושה ילדים מוצלחים ואהובים. השושלת גדלה ויש שבעה נכדים ואנו מקווים לעוד. האהבה מאז מתפרסת על כל המשפחה.

סבא וסבתא נשואים באושר חמישים ושלוש שנים ומקווים לעוד שנים רבות יחד עם כל בני המשפחה.

מעגלי אהבה

במהלך חיינו המשותפים התפתחו מעגלי אהבה נוספים.

הורי אהבו מאוד את בעלי, הוא היה קרוב לליבם כמו בן יקר שלא היה להם והוא החזיר להם אהבה. לימים אמי חלתה מאוד והייתה מאושפזת תקופה ארוכה בבית חולים. היינו זקוקים להגיע 3 פעמים ביום על מנת להאכילה, היא סבלה מפגיעה מוחית. אני הייתי מגיעה בבוקר ובצהרים להאכיל אותה, זו הייתה חובתי כבת. צביקה היה מגיע בכל ערב בדרכו הביתה מהעבודה להאכיל אותה. הוא היה מתיישב לידה ובסבלנות אין קץ מספר לה סיפורים ותוך כדי מאכיל אותה. אחיות בית החולים היו משוכנעות שהוא בנה. כשהוא סיפר להם שהוא חתנה הם לא האמינו למשמע אוזניהם.

אכן סיפור אהבה משפחתי.

קישור לסיפוריה הנוספים של סבתא שלנו חדוה שמספרת: על חוויותיה מיום כט' בנובמבר.

הזוית האישית

סבתא חדוה: החוויה שלי מהקשר הרב דורי עם נכדותיי היתה בעיקר זמן האיכות הישיבה בצוותא שעה קלה שהייתה מוקדשת רק לנו ללא הפרעות לספר להן את סיפור חיי את התקופה בה גדלתי שהייתה כל כך רחוקה ושונה מהזמנים היום. חיכיתי בקוצר רוח לנסוע לנתניה בימי שישי בצהריים למפגשים המאלפים. היה לי התענוג להרגיש ולראות את ההתעניינות שלהן השאלות שלהן, הרצון שלהן לדעת עוד נהנתי מהפתיחות שלהן מגילויי האמפתיה וזכיתי לראות את האור בעיניהן לשמע כל הסיפורים.

לצערי אני לא זכיתי לראות ולטעות טעם של סבא או סבתא, כיוון שהושמדו בתקופה האפלה שעברה על העם היהודי. אשרי שזכיתי להעביר מעט לדור הבא את חוויית ילדותי. כמו כן נהנתי מהאוירה הנעימה בכל מפגש ומהסיפורים המרתקים של הסבים והסבתות האחרים.

אני מאחלת לנכדיי שיהיו מאושרים שיהיו בריאים, שישארו אדיבים ומנומסים כפי שהם כיום תורמים לחברה שילמדו וישכילו כל אחד בתחום שמעניין אותו. בקיצור שיגשימו את כל משאלות ליבם עד כל שיבקשו אמן לו יהי!

הנכדות הגר ויעלי: למדנו הרבה על המשפחה ועל העבר על ההיסטוריה של סבתא גילינו דברים שלא ידענו עליהם, כמו שסבתא נולדה בשם פרידה שכאשר עלתה לארץ היא הייתה במחנה עולים בנתניה. גילינו שלסבא רבא הייתה משפחה, אשה ושלושה ילדים שלא שרדו את השואה. פרט היסטורי שהתגלה דרך קופסא קטנה שעומדת על השלחן כתיבה של אבא, למדנו את סיפור האהבה של סבא צביקה וסבתא חדוה. המפגשים היו מרתקים ומעניינים מאוד. אנחנו שמחות מאוד שניתנה לנו ההזדמנות למפגשים אלה. אנו מאחלות לסבתא הרבה בריאות ושמחה ושתהיה מאושרת שתזכור את התכנית הזאת לטובה ושתחייה עוד שנים רבות. אנחנו מייחלות שנמשיך להפגש בימי שישי ובחגים כל המשפחה.