מאגר סיפורי מורשת

בסביבות שנת 1880 עלה סבי אברהם שלמה קירה מצנעא שבתימן. הוא עלה לבדו לישראל בעקבות חלומו ואהבתו לארץ ישראל.

בתחילה השתכן בירושלים ולאחר זמן מה עבר לזיכרון יעקוב  ושם עבד בבציר וביקב  והיה גם הרכב (העגלון של הכירכרה) של  קראוזה. בשנת 1893 עבר לעבוד במזגגה בטנטורה (בבית החרושת לבקבוקי זכוכית) שהקים הברון רוטשילד בטנטורה בניהולו של מאיר  דיזנגוף.

בשנת 1996 נסגרה המזגגה והעובדים מצאו את עצמם מחוסרי עבודה הם הגישו תזכיר לברון רוטשילד וביקשו כי יעזור להם, תשובת הברון הייתה חיובית והוא הורה להקים התיישבות של ששים פועלים איכרים, רכישת מטולה הייתה תשובה להוראת הברון וכך סוף סוף הגשים סבי את חלומו  להיות חקלאי.

בינתיים הכיר סבי נערה תימניה בשם שרה והתחתן אתה למרות שהייתה כבת 16 כשעלו למטולה.

סבי היה התימני היחידי בין כל המשפחות האשכנזיות ועל כן נקרא כל הזמן אל ימאני (התימני) כמובן הם למדו לדבר יידיש  וסבתי דיברה יידיש כמו עברית.

במטולה היו החיים קשים מנשוא ההתנכלויות של הדרוזים חוסר אדמה לכל החברים שהגיעו וקרע בתוך הקבוצה לגבי נוסח תפילה. לאור הסיבות האלו ניצלו את הזדמנות הפז והצטרפו עם עוד 14 משפחות לקבוצה שהתארגנה לעבור ממטולה לאדמות ימה (הלא היא יבניאל) צעד גורלי שהפיח תקווה חדשה בלבם.

בימה כל מתיישב קיבל 300 דונם, קרקע לעיבוד וזה היה הרבה יותר מאשר היה להם במטולה ופרט לכך האדמות היו טובות יותר וקלות לעיבוד. בתחילה עברו המשפחות לטבריה שם שוכנו באכסניה יהודית בעי עד בניית בתיהם בינתיים הגברים עברו לבדם לאדמות ימה  כדי להכשיר את הקרקעות ולבנות  צריפים ואח"כ בתים למשפחות.

ביבניאל נולדו להם כמה ילדים שחלק מהם נפטרו בעקבות מחלות וקשיי החיים והתנכלויות הערבים בסביבה. בשנת 1910 נולד אבי מרדכי.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה כשהטורקים אז בארץ סבי גויס לצבא הטורקי על כורחו, שם סבל מהתנכלויות על רקע יהדותו . הוא ברח מהצבא והסתתר  בתוך מערה ליד יבניאל  מפני הטורקים וזו נראה הסיבה שבשנת 1918 חלה  סבי בטיפוס הבהרות הזעיקו רופא מטבריה אך המאמצים להצילו עלו בתוהו והוא נפטר.

מאחר ולא היה מי שיטפל במשק עזבה סבתי שרה את יבניאל ועקרה ליפו ומשם לירושלים שם הוכנס אבי ואחיו לבית יתומים. שם למד בבית הספר עברי לבנים ומשם לתחכמוני. בגיל 15, הצטרף לנוער העובד בהדרכת שמעון פרס (פרסקי) והתחיל לפרוח. היה ספורטאי, רקדן ניגן על מפוחית וחליל שיחק כדורגל בקבוצת "יונה" וסבתי עבדה כמבשלת מאוד מבוקשת בירושלים היה לה שם של טבחית מעולה  היתה מלכת האפייה עבדה כטבחית במלון "אמדורסקי עבדה אצל משפחת ולרו משפחה אמידה וידועה ובבית החולים האנגלי כטבחית  ראשית.

למחיתו עבד אבי במסגרות ונפחות עם שלמה בושמי לימים עלה של הזמרת שושנה דמארי. מאוחר יותר הצטרף אבי לשני אחיו לעבודת החפפות כך התפרנסו בכבוד. במסגרת "הסתדרות בני שלום" שבו היה אבי חבר, אורגן טיול לעמאן בעבר הירדן  ושם הכיר אבי את אמי שושנה.

אמי שושנה

אמי שושנה לבית עמר, נולדה בצנעא שבתימן בשנת 1915. בגיל 14 עלתה לארץ עם שני אחיה הקטנים והצטרפה לשני אחיה הגדולים שעלו לפניה. אמי הייתה מאוד אמביציונית ורצתה ללמוד ולהתערות בארץ אך אחיה הגדולים לא הרשו לה ללמוד ושלחו אותה לעבוד במש בית. היא הצטרפה לנוער העובד ורצתה להתקדם בחיים נאמר לה שאם היא רוצה להרוויח טוב שתעבוד בבניין. ואכן היא ועוד 2 נשים הלכו ללמוד רצפות ולהניח חרסינה והקימו קבוצה שריצפה בין היתר את הדסה בהר הצופים.

אמי התנדבה להגנה והעבירה נשק ובפילות זו גם נפצעה. וכמו שסופר בטיול לגרש שבירדן ניצתה האהבה ביניהם. הם התחתנו ועברו הרבה תחנות בחייהם עברו לראשון לציון, ירושלים היו ממקימי מושב גאולים, עם פינוי המושב שנכבש על ידי העירקים בשנת 1947 עברו לצור משה ומשם בשנת 1948 למושבה קדימה.

להורי נולדו 3 ילדים עופרה אחותי הגדולה אני איתן ואחותי הצעירה נירה. ומאז אנחנו מתגוררים בקדימה. הורי עבדו בריצוף ובמקביל היה להם משק עזר מעט עופות, עצי פרי ועיזים. במסגרת עבודתם בריצוף כשנסעו לעבודה בסביבה עם החמור ועגלה, קרתה תאונה ואוטובוס של אגד פגע בהם, אבי נפצע קשה, כשהחלים לא יכל היה לעבוד עוד בריצוף והשתלב הוא ואמי בעבודה ציבורית אבי היה מזכיר האיגוד המקצועי במועצת הפועלים בקדימה ואמי עבדה בלשכת העבודה ולאחר מכן כמבשלת במעון נעמת. הם זכו לחיים טובים ונעימים בקדימה עד יום מותם. מאבי נפרדנו כשהגיע לגיל 94, ומאמי נפרדנו בהגיעה לגיל 100. הורי תרמו הרבה לקהילה בקדימה וזכו להיות יקירי ההסתדרות בישוב.

אני, את שנותי עברתי ועובר בנעימים בקדימה, הייתי חניך בתנועת הנוער העובד שהעניק לי רבות. השנים הראשונות היו מעט קשות 5 נפשות בחדר אחד השירותים בחוץ וללא חשמל. עם הזמן בנינו בית מרווח. למדתי בבית הספר היסודי בקדימה ובכיתתי היו 10 תלמידים. המשכתי את לימודי בבית הספר התיכון אורט "יד ליבוביץ" באזור התעשייה בנתניה במגמת מסגרות התגייסתי לצבא ושרתתי בחיל "הנדסה קרבית" כשהשתחררתי למדתי בבית דודי את מקצוע הקונדיטוריה ובמשך הזמן הפכתי עצמאי.

בשנת 1969 נישאתי לאילנה לבית דויס בת לוותיקי קדימה, נולדו לנו 3 ילדים: פזית, נמרוד ויאיר, שלשמחתינו גם הם בנו את ביתם בקדימה וזכינו מהם ל – 6 נכדים. מפזית בתנו הבכורה שנישאה לטל סלע נולדי דן שהוא חייל המשרת בצה"ל, עדי תלמידת תיכון ותמר שמסיימת השנה את בית הספר היסודי "יגאל אלון". בנינו נמרוד שנישא ללידור (בידר) נולדו 3 נכדים רוי שאיתו אני מכין את העבודה ואיתי בכיתה ב' בבית הספר "יגאל אלון" וזיו בגנוון.

בגיל מבוגר יחסית התחלתי ללמוד מוסיקה שזו הייתה שאיפת חיי ועד היום אני נהנה מאוד מנגן בכל רגע ופנאי. אני עובד ונהנה מאוד באחזקת גינת הנוי בחצר ביתי.

מאלבום התמונות

סיפור אהבתו של סבא איתן קירה למוסיקה

סיפורה המופלא של משפחת קירה

קישור לסיפורה של סבתא אילנה: חוויות מילדותי

הזוית האישית

רוי: היה כיף מאוד, למדתי הרבה על קורות משפחתי ונהנתיי להיות בקשר קרוב עם סבי איתן.

סבא איתן: " לעונג היה לי לעבוד עם נכדי רוי ולהעביר לו את קורות משפחתי, מאז עלייתה לארץ בשנת 1882.

נ.ב אחותי הבכורה, עופר שרון כתבה ספר על קורות משפחת קירה. שם הספר "לך, לך סגה משפחתית", הוצאת "אעלה בתמר".