מאגר סיפורי מורשת

שמי חווה ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי עוסק בפגישה ביני לבין בעלי בארץ, פגישה אשר שורשיה ברומניה:

בעלי לעתיד

הסיפור התרחש ברומניה, בסתיו שנת 1960: ילד יהודי בלונדיני ויפה עם עיניים ירוקות, בן יחיד ותלמיד מצטיין. היום הוא הראשון בספטמבר והוא יושב בבית ומסתכל בחלון איך שכל חבריו הולכים לתיכון, חייכנים ושמחים. ורק הוא – שהיה "מלך הכיתה"- יושב בבית ובוכה, ואיתו בוכים אמא ואבא. הוא לא התקבל לתיכון כי מישהו הלשין ב"סקוריטטה" (משטרה הרומנית החשאית) שמשפחתו הגישה בקשת הגירה לישראל. כעבור כמה חודשים, עם כל הפרוטקציות האפשריות ותחנונים, אבא שלו הצליח להכניס אותו לבית הספר. הנער סיים את בחינת הבגרות בהצטיינות והספיק ללמוד שנה פוליטכניקה (טכניון).

בחודש מרץ בשנת 1965, משפחה קטנה ונרגשת עלתה על סיפון אנייה בשם "מזאפיה". אבא יוז'י אמא איבי ובנם לאציקה, מגיעים לחופי חיפה. הם עולים ארצה, מאושרים ומלאי תקווה. כל זאת, אחרי המתנה של 15 שנה ל"סרטיפיקט הגירה". זו עלייתה לארץ של משפחת בעלי לעתיד.

אני כילדה

בחודש מאי 1963, אני כילדה יהודיה מחוננת, "הילדה הכי נמוכה בכיתה וגם בהפסקה", אבל מאוד אהובה ופופולארית. הייתי אהובה במיוחד בגלל שהייתי מוכנה לעשות את כל המשימות של הכיתה. וגם משום שבבוקר המחברות שלי "טיילו בכיתה", וכל מי שרצה היה יכול להעתיק מהן את השיעורים. בגלל הסיבות הנ"ל הייתי 'אחראית כיתה' וכולנו גם היינו חברים בתנועת הנוער הקומוניסטי בשם "פיוניר". התלבושת הייתה עם מטפחת אדומה לצוואר וסיכה מהודרת עם סימן התנועה. יום בהיר אחד, בשיא ה"דולצ'ה ויטה" שלי, פתאום נקראתי למנהלת בית הספר. זה היה יכול להיות או סימן טוב מאוד או הגרוע ביותר. המנהלת התחילה לצרוח עליי שנודע להם כי משפחתי הגישה בקשת הגירה לישראל. בתנועה גסה היא קרעה לי את המטפחת האדומה מהצוואר ואת הסיכה וזרקה אותם על הרצפה. היא גירשה אותי ממשרדה וצעקה אחריי בלכתי שאני כבר גם לא אחראית כיתה, כי השם שלי, "הולצר", לא מצלצל רומני.

עלינו לארץ בתאריך 30 באוגוסט 1964. אבא בן 55, אמא בת 40 ולהם שתי בנות, בנות 12 ו – 16 וחצי, מנשקים את אדמת שדה התעופה בן גוריון. הגיעו סוף סוף ל"ארץ ישרואל" אחרי 16 שנות המתנה וכמיהה לארץ. זאת הייתה המשפחה שלי. לאבי זאת הייתה משפחתו השנייה. את אשתו הראשונה ואת בתו אווה איבד בשואה. אני נושאת את שמה, אווה. שני ההורים שלי איבדו כמעט את כל משפחתם בשואה. אבל עכשיו היו מלאי תקווה ושמחה להתחיל חיים חדשים בארץ החדשה והאהובה.

סיפור האהבה שלי ושל בעלי

באביב 1970 שני חיילים צעירים ויפים, מאובקים  מחולות "שארם א-שייח", עומדים בתור לטלפון. הראשון מחייג לחברה שלו, והשני מבחין שזה מספר הטלפון של החברה שלו. השני בתור היה אותו בחור יפה, לאצי ,שלא התקבל לתיכון ברומניה. הראשון היה אריה, החבר של אחותי, אנחנו הכרנו אותו מאז שנולדנו בקלוז', רומניה. החיילים מתחילים לדבר ביניהם ומתברר שזה היה מספרן של החברות החדשות שלהם. שתי אחיות – אחותי ואני. החיילים הפכו לחברים טובים ושירתו יחד ב"שארם א-שייח".

את בן הזוג המקסים הכרתי כאשר בא בתור חייל בחופשה, לעזור לאביו אשר צבע אצלנו בבית. הייתה לו בלורית שיער בלונדינית ועיניים ירוקות ,יפות וטובות. דיברנו והיה כיף, אבל אחרי שסיים לעזור לאביו אמר שהוא עולה לקומה מעלינו, שם גרה חברתו. אחרי כמה חודשים חזרתי בערב מהעבודה, עבדתי אז בבית מרקחת בהרצליה. חבר טוב של הוריי עוד מרומניה ,שהיה גר בשכונה שלנו במורשה התיישב לידי. הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר לי בחור מאוד חמוד, חייל בקבע, קרוב משפחה שלו. שמחתי ולמחרת בשבע הייתי אצל הדוד בבית. הייתי בת 21, עם שיער עד המותניים, בקיצור – חמודה. הגיע "השידוך", חייל במדי חיל האוויר, נראה "מיליון דולר". אתו באו גם הוריו, לבקר את הדודים. היה זה הצבע שצבע אצלנו, עם בנו היפה. כמובן מאוד שמחנו, ומכאן הכל שייך להיסטוריה. קבענו להיפגש למחרת. אני, כדי להראות טוב, הסתפרתי קצר. כשראה אותי היה המום. "איפה השיער היפה שלך?" שאל. מאז לא זכה לראות אותי עם שיער ארוך.

נישאנו באוקטובר 1971. הייתה זו חתונה שמחה באולמי השושנים. בחודש אוגוסט 1972 נערכה עוד חתונה שמחה באולמי אסתר, החתונה של אחותי היפה בת ה-20. לאחר החתונה בעלי לאצי שירת בסיני והיה מגיע הביתה פעם בשלושה שבועות. הוא היה מגיע אליי לבית המרקחת בפתח תקווה עייף ומאובק ב"מדי ב" של חיל האוויר, ועיניו הירוקות נצצו משמחה ואהבה. ואני הייתי מגיעה אליו לסיני במטוס הרקולס ענק.

הקמת משפחה

בשנת 1973 ביום כיפור בשבת בבוקר, הייתי בהריון עם בתי הבכורה. אחותי הייתה אצלי בבית. בעלי שהיה בשירות קבע בנ.מ נמצא בבסיס שלו אי- שם. לבעלה של אחותי קראו בשעה 12 בצהרים להתייצב בבסיס מילואים. מלחמת יום הכיפורים פרצה. את ההריון ביליתי במקלט. בתי היפה טלי נולדה בתאריך 3 למרץ 1974. בתאריך 30 באוגוסט 1975 נולדה בתי השנייה, יונית המתוקה, בדיוק ביום בו עלינו ארצה, לפני 11 שנה.

בעלי שירת בקבע כ- 25 שנה ואחרי השירות פיתח קריירה חדשה כמהנדס מכונות ב"עמינח". אני הייתי רוקחת בקופת חולים, היו לי תפקידים מעניינים עד שבגיל 62 יצאתי לגמלאות. מאז החתונה שלנו עברו כבר 47 שנים. שתי הבנות היפות שלנו הביאו לנו 7 נכדים: שתי בנות וחמישה בנים.

אנחנו עדיין אוהבים, מרגישים צעירים ומלאי חיים. המשפחה שלנו מרגשת אותנו וממלאה אותנו בתקוות גדולות ואושר רב.

הזוית האישית

חווה (אווה) השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה, עומר. התכנית נערכה בבית הספר רמז ביהוד-מונסון, התשע"ט.

סבתא חווה ועומר