מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה קטנר ואני רוצה לשתף אתכם באחד מספורי הילדות שלי שעוסק בחברות, אהבה, פציעה בתאונת דרכים ומלחמת יום הכיפורים.

הכול התחיל כשהייתי בת 14, גרתי בעיר חיפה ולמדתי בביה"ס "אורט שפרינצק". בכיתות ז', ח' למדה איתי ילדה בשם ורד ולאחר שהכרנו הפכנו לחברות טובות מאוד.

לאחר שנתיים, בחופש הגדול, בדיוק ביום הולדתי ה- 16 שחל ביום שבת, נסעתי עם משפחתי לטיול בחוף הים. בים פגשתי את ורד אשר באה עם כל חבריה ובניהם היה גם הנער אמנון (כיום בעלי).

חברתי ורד הציגה אותי לחברים שלה, אך מרחוק. לאחר מכן היא ניגשה אלי וביקשה שאצטרף אליהם ואמרה לי שאמנון מתעניין בי והוא מבקש להכיר אותי. בילדותי, הייתי ביישנית וחסרת ביטחון ולכן תחילה הרגשתי מבוכה וחוסר עניין בהצטרפות אליה, אך כיוון שהיא התעקשה בסוף החלטתי לבוא עמה ולהכיר את חבריה וכמובן את אמנון.

כאשר פגשתי את אמנון שהיה חייל בן 20 באותה תקופה, הוא הציע לי לבוא איתו, עם חבריו ועם ורד כמובן לסרט שהיה במוצ"ש. לאחר הסרט אמנון ביקש ממני את מספר הטלפון שלי וביום למחרת הוא התקשר. הרגשתי שנוצרה בינינו כימיה טובה ובעקבות כך יצאנו במשך שלושה חודשים. לאחר שלושת חודשי חברות, יצאנו ביום שישי בלילה אני, אמנון ועוד זוג חברים לטיול בראש הנקרה. במהלך הנסיעה במכונית כאשר אמנון נהג, ואני ישבתי לצידו ומאחורה ישבו זוג החברים שלנו, בערך בשעה 12:00 בלילה, סנוורו את אמנון, המכונית התהפכה ואני עפתי דרך הגג הפתוח במכונית. אמנון נשאר במקומו וזוג החברים נשאר במכונית מאחור. עברנו תאונת דרכים קשה.

אותי מצאו באחד השיחים ושלחו אותי לבית החולים (רק אני נזקקתי לטיפול בבית החולים , שאר הנוסעים יצאו מהתאונה בשלום). לאחר ששהיתי בביה"ח במשך כעשרה ימים, חזרתי הביתה ותוך כשבועיים פרצה מלחמת יום הכיפורים, נשמעו אזעקות על מנת להודיע לנו לרדת למקלטים ואני לא הבנתי שפרצה המלחמה ואפילו חשבתי שהגיע ערב יום העצמאות.

הבלבול שנוצר לי כתוצאה מהפגיעה בתאונת הדרכים היה די קשה וליווה אותי בשנה הראשונה. בתקופה זו לא הלכתי לביה"ס ונמנעתי מלצאת מהבית מחשש ומפחד שיקרה לי משהו. אחרי שהתאוששתי, התחלתי לעבוד קצת ובתקופה זו הקשר ביני ובין אמנון התהדק והתחזק עד שלבסוף נישאנו.

כיום אמנון ואני נשואים 39 שנים, ויש לנו 4 ילדים. ענבר, אלירן, קרן, לביא, מהם יש לי שבעה נכדים, ענבר- בת ה – 38- 3 נכדים: נוי, שי ויהלי. בני אלירן בן ה – 34, 2 נכדים: איתמר ו אסף. קרן בתי בת ה – 32, 2 נכדים: לוטם וליה. לביא בן ה– 23 בצבא קבע .

סיפור המרתק על אוניית מעפילים "רפיח" – הסיפור שגיליתי באיחור

בדרך מיוון ארצה בשנת 1946 הפליגה אניית מעפילים בשם: "רפיח". סמוך לחופי הארץ, טבעה האוניה בים. חמי לאון קטנר (אבא של בעלי) וחמותי אנוצה (אמא של בעלי) שהו באנייה. הם הצליחו להינצל. למרות שחמי ז"ל לא ידע לשחות כלל הוא הצליח להציל את אחד האנשים שהיה גם כן באוניה.

אניית המעפילים "רפיח" הייתה אוניית מעפילים שהובילה כ-785 מעפילים מיוגוסלביה לארץ ישראל בדצמבר … שמה הוסב ל"רפיח" בעקבות לכידת חברי ההגנה והגלייתם למחנה מעצר ברפיח שבצפון סיני" 

"על-פי התוכנית, "רפיח" הייתה אמורה להגיע לאי "כמילי", שם הייתה אמורה לפגוש בסירה שתאסוף חלק מהצוות היווני. האוניה הפליגה בין האיים הדודקאנסיים של יוון. בשל הסערה בים, השיט רב החובל את האונייה לאורך חופי האיים, אולם לא הגיע לכמילי. בבוקר ה-7 בדצמבר, לאחר שבעה ימי הפלגה, גברה הסערה. רב החובל ניסה למצוא מחסה במפרץ לחופי האי הקטן "סירנה". הוא כשל בניסיונו לעגון, והאוניה התנגשה בסלעים, ניזוקה ומים החלו לחדור לתוכה. הצוות הורה לנוסעים המבוהלים לקפוץ למים הסוערים, בגלים גבוהים, בחשיכה, על מנת להציל את חייהם. התינוקות נזרקו למי שכבר שהה במים"

 אנדרטת הזיכרון לאוניה שטבעה

"במשך כארבעים דקות ניסו הנוסעים להגיע אל החוף. חלקם קפצו אל הסלעים הסמוכים לחוף, וחלקם אל הים. מכשיר הקשר חולץ מבטן האניה על ידי אברהם ליכובסקי. ה"רפיח" טבעה לאחר כשעה….לבסוף הצליחו הניצולים לשדר ולהודיע לאנשי עליה ב' בארץ ישראל על טביעתה של הרפיח, וביקשו סיוע וחילוץ."

את הסיפור הזה גיליתי ממש לאחרונה מקרובת משפחה שהייתה שם בזמן אמת. עצוב לי שלא שמעתי את הסיפור במלואו מחמי עצמו.

כל התמונות מאותה תקופה לא  שרדו וגם החפצים לא נשמרו . נשארו רק הסיפורים. ממש עצוב לי שהתמונות לא שרדו, אבל מזל שהסיפורים כן שרדו, כך אוכל לקרוא ולהנות מהם.