מאגר סיפורי מורשת

השנה 1951, בולגריה עדיין מלקקת פצעיה ממוראות מלחמת העולם השנייה, למרות שבבולגריה המלך בוריס מנע מהגרמנים לעשות שפטים ביהודים אף על פי שמחנות העבודה אליהם נשלחו הוריי לא היו בדיוק כפרי נופש חמישה כוכבים.

הגזרות על היהודים חלו כמו במרבית ארצות הכיבוש הגרמני כגון: ענידת הטלאי הצהוב, איסור הכניסה למקומות בילוי וחנויות מסוימות, עוצר החל משעות הערב המוקדמות ועוד כהנה וכהנה.

נולדתי בווידין למשפחה חמה ואוהבת, בת בכורה להורי – נינה ובנצי (בן-ציון) כהן. אמא אגרונום ומרצה באוניברסיטה ואבא, עורך דין ושופט מחוזי.

עם ההורים בבולגריה

בבית היולדות לא הייתה אפשרות כניסה לאף אחד מלבד היולדת ואבי שקיווה כל הזמן לבן ממשיך, עמד למטה בחצר וכשעיניו נשואות למרפסת, חיכה שאחת האחיות תצא על מנת לשאול אותה מה ילדה אמי. האחות ענתה לו שזו בת וגם יש לה כתם לידה על מרפק היד השמאלית. (מה שלימים הפך לשאלות מציקות מצד ילדים ואחרים). עם ידיעה זו הלך אבי לביתו וחיכה שבוע עד שהשתחררה אמי מבית החולים, על מנת להיווכח ש"האסון" לא נורא כל כך.

גרנו ביחד עם סבי, סבתי וסבתו של אבי. (בילט אין במשפחות בולגריות בדרך כלל, זה כולל את ההורים, ילד, וסבתא אחת או שתיים).

על מנת להגיע למקום עבודתה באוניברסיטה, צריכה הייתה אמי ללכת ברגל כעשרה קילומטר לכל כיוון בשלג, בגשם, ובימי החום הלוהטים ללא כל אמצעי תחבורה. בבית נשארתי עם סבתי (אמו של אבי), שטיפלה בי במסירות לאורך כל היום והאמינה שתינוקת שמנה היא תינוקת בריאה וכך הייתה מפטמת אותי בדייסות משמינות, יוגורטים עם קיימק כשלאט לאט אני הולכת ותופחת. כשסירבתי לבלוע, החזקתי את האוכל בפה פתוח והאפרוחים שהתרוצצו בחצר היו מטפסים לי על הכתפיים ומנקרים את האוכל מתוך פי לקול גערות סבתי – משקה, משקה. אחרי מספר חודשים התעגלתי מאוד וקשה היה לראות את העגלה מאחורי מכיוון שהסתרתי אותה בגופי העגול.

פעמי הציונות נשפו בעורף הוריי וגם החשש מגורל היהודים, האיצו בהם לעזוב מקום עבודתם. הם מכרו בחופזה כמה רהיטים על מנת שיוכלו לממן את תחילת המסע. בכסף שקיבלו, סבי שהייה צורף, הכין מטבעות זהב אותם החביא דודי שהיה כורך במקצועו, בתוך כריכות ספרים אותם ציפה בעטיפות צבעוניות, כדי שלא יתגלו וכך היה לנו מעט כסף למחייה עם עלותנו ארצה. המצב המריץ את הוריי וכל משפחת אבי לארוז מטלטלים מועטים, לעזוב הכל מאחוריהם ולעלות על האנייה מולדת שהפליגה ארצה.

סערה גדולה התחוללה בים והגלים הגבוהים איימו להטביע את האנייה הרעועה שנדמתה כקליפת אגוז מול איתני הטבע. כל הנוסעים חלו במחלת ים והאנייה דמתה לבית חולים צף, ללא אמצעי סניטציה כלשהם. חלק מהנוסעים רצו לסיפון והקיאו נשמתם לתוך הגלים וחלקם לא הספיקו להגיע למעקה הסיפון… הייתי בת שנה וחצי והורי המודאגים הקפידו שאשתה מהמים שניתנו במשורה על מנת שנוכל לשרוד את ההפלגה ולהגיע לחוף מבטחים.

סוף סוף, מרץ 1953 האנייה עוגנת בנמל חיפה והנוסעים התשושים יורדים כשיכורים להניח כף רגלם על אדמת ארץ ישראל. מחלת הים נתנה בי אותותיה והשילה מעל גופי כמה 'טיירים' שסבתי עמלה עליהם קשות. הוריה של אמי הגיעו שנה קודם ואנחנו הצטרפנו לבית בו התגוררו בשכונה גרמנית בירושלים. בשל מחסור בדירות הצטופפנו ארבע משפחות בבית לא גדול במיוחד כשאנו חולקים מטבח ושירותים משותפים.

מכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם, נאלצו רוב בני המשפחה לחפש מקורות פרנסה ללא אפשרות בחירה. אמי מצאה עבודה כמטפלת לתינוק ואבי עבד בשמירה תוך שהוא מתכונן לעבור את לימודי ההסמכה למשפטים בארץ ושפה חדשים לחלוטין. סבתי המשיכה במסורת הפיטום והמאכל הפופולרי בבית היה שעועית לבנה, בוב, אותה אכלתי בתענוג רב עם כל אחד מבני הבית בחוזרו מהעבודה, לאורך כל שעות היום. מכיוון שהייתי התינוקת היחידה בבית שימשתי מקור שעשוע לכולם ונהניתי משפע של תשומת לב ואהבה וגם עגולה ככדור, נוחה להקפצות. למותר לציין שהצעצועים והמשחקים לא היו בשפע וקנו לי בובה אחת די מסמורטטת שקראתי לי תביצ'קה ולא נפרדתי ממנה לרגע.

במקביל, הלכו כולם לאולפן על מנת ללמוד "עברית שפה קשה". משנעשה המקום צפוף לכולם, עברנו עם הוריי, סבתי, סבתו של אבי ודודי לרחוב ממילא בירושלים בסמוך לחומות ספוגי הכדורים של הליגיונרים הירדנים וגם שם חלקנו כיור ושירותים משותפים עם השכנים שמעבר לקיר… (כיום אזור ממילא הפך לעיר דוד, שכונת רפאים שאנשים עתירי ממון הגרים בחו"ל רכשו בה דירות רק לצורך חופשות וחגים) אין זכר לשכונה התוססת ומכניסת האורחים שהייתה אז.

המזון היה במשורה והימים ימי צנע בהשראת שר האוצר דב יוסף. הממשלה הדפיסה פנקסי תלושים שהיו מחולקים לכל משפחה על פי מספר הנפשות ושימשו לרכישה שבועית של ביצים, שמן, סוכר ועוד. החלב נרכש מהחלבן שהסתובב בין הבתים עם כדים גדולים מלאים בחלב מהול במים, על עגלה רתומה לחמור והיה שופך את החלב לסירים שהיו נותנים לו, כל משפחה לפי צרכיה. (כך "נולדו" כל הבדיחות על החלבן הפוקד את הבתים בשעות הבוקר כשרק הנשים מצויות בהם…

בינתיים החלה אמי לעבוד במכון ויצמן ברחובות והייתה מגיעה רק לסופי שבוע. אני סירבתי ללכת לגן שהיה ממוקם בבניין מסחר ותעשייה, לימים מלון וולדרף אסטוריה המפואר. כל יום הבטחתי שאלך לגן עם אחד מבני המשפחה ולצורך כך הם פינו את הבוקר, הודיעו שיאחרו במקום העבודה אולם ברגע בו הגענו לפתחו של גן הילדים (עד היום אני זוכרת את המגב, הדלי והמטאטא שעמדו בפינת הכניסה) ואז הייתי פורצת בבכי ולא עזרו תחנוני הגננת, פיתויי הצעצועים, דבריי הכיבושין של המלווה. לא הסכמתי להישאר אפילו דקות ספורות והיינו חוזרים הביתה כשכל מה שרציתי היה להישאר עם סבתי, לדבר עם כל חברי, יצירי דמיוני ולשקוע בעולמות אחרים רחוקים מאוד מהגן, הילדים והגננת.

אבי סיים את לימודי המשפטים והוסמך לעסוק בעריכת דין ובשל עבודתה של אמי עברנו כולנו לגור ברחובות.

את ימי בבית ביליתי במשחקי דמיון כשהווילונות הארוכים שימשו לי כשיער מתבדר, הבצק שסבתי השתמשה לאפייה והפרישה לי ממנו חתיכות כדי לעשות מהם בורקס ועוגיות.

בשל המקום המצומצם שימש שולחן האוכל גם לבישול ואפייה, גם למשחקים וציורים וגם לקיפול כביסה וגיהוצה. באחד הימים בשל היותי ילדה כל כך שקטה, עברה סבתי עם המגהץ על ידי ובבהלה קפצתי מהכוויה.

סבתו של אבי נפטרה בינתיים בשיבה טובה תוך כדי משחק איתי, בשוכבה במיטה וכנראה שחשה שהגיע זמנה (הייתה בת 95), הסירה טבעת יהלומים מעל אצבעה, ענדה אותה על אצבעי, נישקה אותי על מצחי, הסתובבה אל הקיר והחזירה נשמתה לבורא. רצתי לסבתי (מצד אמא) וסיפרתי לה שסבתא רובקה נרדמה באמצע המשחק והראיתי לה את הטבעת שנתנה לי. סבתי כמובן הבינה במה דברים אמורים ובדירה בירושלים נשארו סבתי ודודי. (אותה טבעת העברתי לבתי הילית כמזכרת אהבה לתקופה שלא תשוב).

ברחובות כבר בלית ברירה ובלי חשק גדול הלכתי למעון של ויצ"ו ואבי מצא עבודה במוסד לביטוח לאומי תוך שהוא שואף לפתוח משרד משלו. ברבות הימים רכשו הוריי דירה חדשה וגם אבי פתח משרד משלו. כל ההתחלות קשות וגם ימים אלה היו עמוסי חובות, תשלומים וניסיונות הישרדות.

סיימתי בית ספר יסודי ותיכון ברחובות. התגייסתי לצבא ושימשתי צפנית בחיל אוויר בתקופת מלחמת ההתשה. שירתתי בקירייה בתל אביב במקום שבו מצוי היום מתחם שרונה ומשרדינו היו ממוקמים מתחת לאדמה, שהיה קרוי "הבור" בו הייתי עדה לכל מהלכי ותכנוני המלחמה, במידה ותהיה וזכיתי להכיר את כל המפקדים רמי הדרג, דאז.

זאת הייתה תקופה מרתקת ומבגרת.

אחרי שהשתחררתי עבדתי זמן מה עם אבי במשרדו, נישאתי וחזרתי להתגורר בירושלים תוך כדי לימודי באקדמיה לאמנות "בצאלאל" במגמה לעיצוב גרפי. בזמן הלימודים ילדתי את בתי הבכורה הילית (אמא של שחר) ומכיוון שלא היה לי סידור לתינוקת לקחתי אותה איתי לבצאלאל לשמחת הסטודנטים והמרצים כשחבריי וחברותיי היו שומרים עליה בתורנות בזמן שהייתי עסוקה. עם סיום לימודי בעזרתה המתוקה של הילית, התגרשתי והתחלתי לעבוד במחלקה לאמנות בעיריית ירושלים, בה אני עובדת עד היום כאוצרת ומנהלת המחלקה לאמנות ועיצוב והגלריה העירונית.

בעירייה הכרתי את משה לוין שהיה המעצב הגרפי של העירייה ולימים נישאתי לו וביחד עם שני ילדיו מנישואים קודמים (גלית ואביעד) הקמנו משפחה חדשה שלתוכה נולד בננו תום (כיום אב לתינוק ששמו דן). בתחילה גרנו בארמון הנציב ובדירת גג עם נוף עוצר נשימה ומשם במשך הזמן עברנו לעין חמד. הילית למדה בהתחלה בארמון הנציב משם עברה לבית ספר לאומנויות במגמת מחול. הילית התגייסה ליחידת מודיעין וכשהשתחררה עשתה את הטיול הארוך שאחרי צבא לדרום אמריקה ואוסטרליה.

הזוית האישית

היה כיף מעניין ומלמד.