מאגר סיפורי מורשת

שמי רותם מדר, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי  זיוה אמיר. במפגשים הייתה לנו ההזדמנות להכיר אחת את השנייה. ולי בעיקר, ללמוד על סבתא ועל הסיפורים של פעם. הדרך בה בחרנו ללמוד על הסיפורים היא באמצעותם של חפצים משמעותיים למשפחה ובעיקר לשתינו.

 

   

מבצע קדש, ונמשכה תשעה ימים. במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני. בתמונה נראית העגלה של אמא שלי (משנות החמישים) שעברה ממנה לאחים שלה (דודים שלי)."

 

רותם: "ערכנו השוואה לעגלה לעגלה שלי משנות האלפיים שעברה את אחותי לפני וממני עברה לבן דוד של אמי  ליעם שאלו ראשי תיבות: לא יהיה עוד מלחמה".

 

תעודה זו מספרת את סיפורו של סבא רבא שלי שהיה כלוא במחנות עבודה וריכוז  של הנאצים לאחר שהרגו את כל בני משפחתו, במהלך התקופה שאנו היום מכנים תקופת השואה בה רדפו את היהודים באירופה.

 

 

לאחר ששוחרר ממחנות העבודה בתנאי שיעזוב את גרמניה הצליח לעלות על אניית מעפילים בדרכו לארץ ישראל. לאנייה זו שהגיעה לחופי ישראל קראו "אטלנטיק". הבריטים ששלטו באותה תקופה בארץ ישראל תפסו את האנייה (כמו גם אניות רבות אחרות) וכלאו את המעפילים במחנה עתלית מחנה עצורים מדרום לחיפה שהיום הוא מוזיאון להנצחת העפלה לארץ ישראל.

 

ביקרתי עם סבתא במוזיאון זה שמעתי סיפורי העפלה ואיך חיו המעפילים באניות ובמחנה. הבריטים לא סיפקו להרבה מעפילים תעודות כניסה לארץ ישראל אלא לפי מכסות. מאחר והמחנה היה צפוף העבירו מעפילים למחנות זמניים באי קפריסין, שבים התיכון ואת המעפילים של האוניה "אטלנטיק" העבירו למחנה מרוחק ביותר ליד חופי אפריקה שנקרא מאוריציוס. במחנה זה שהו המעפילים חמש שנים ועסקו בכל מיני מלאכות קטנות לקיומם.

 

 

שם הכיר סבא רבא שלי את אשתו סבתא רבתא רותי, אמא של סבתי. סבא רבא שלי נהג להופיע כסטנדאפיסט, היה מסתובב עם חבר ושני כסאות ובכל מקום היו מתיישבים ומציגים ומשמחים את תושבי המחנה. סבתא רותי שאהבה לצייר (וגם הייתה גננת במחנה) ציירה את שני הבחורים עם הכיסאות. סבתא שלי מצאה את הציור בין חפציה והנה הוא כאן לפניכם…

 

 

וזה מביא אותנו לנושא הבא והוא……..כיסאות רוב הכיסאות שבסיפורינו בבית סבא וסבתא בגבעתיים, העיר בה נולדתי וגרתי עד כיתה ג' . סבא וסבתא גידלו אותי כשהוריי היו בעבודה. והכיסא הראשון שלפנינו הוא כיסא האוכל בו הרביתי לשבת ולאכול ארוחות טעימות. אבל רוב הכיסאות שתראו הם כיסאות מיוחדים שבנה סבא שלי (נגר אומן) עבור נכדיו. וסבתא שלי אומנית (ציירת כמו סבתא רבא) ציירה על הכיסאות. במיוחד אהבתי את כיסא היומולדת ( ולשבת עליו לא רק ביומולדת שלי). הנה כסא רב-תכליתי שגם משמש כדרגש טיפוס וארגז צעצועים ונעליים.

 

כיום הכיסא שינה צבע והוא בחדר של אחותי. יכול להיות שזה השפיע עליי ולכן בתוכנית אמירים בכיתה ד' בניתי כיסא מגבס בנושא "במצולות הים" והנה הוא כאן.

 

רהיטים מעניינים נוספים שסבא הכין וסבתא ציירה וצבעה הם שולחנות ובתי בובות. וזה מביא אותנו לנושא הבא: בובות לסבתי לא הייתה בובה ובתמונה שכאן היא מצולמת עם בובה שאחותה הגדולה השאילה לה. פעם לא היו הרבה צעצועים כמו השפע שיש היום. סבתא גדלה בשנות החמישים בתקופה שקראו לה תקופת הצנע. בתקופה זאת, עולים רבים הגיעו ארצה ומספר התושבים בארץ הוכפל , היה צריך להשקיע בחקלאות, בבניה ובתחבורה והיה מחסור במזון.

 

כולם נאלצו לחיות בצניעות כי לא היה בארץ ישראל מספיק אוכל לכל התושבים. הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבת מזון, כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושי מזון ואפשר היה רק לקנות מזון בעזרת תלושים אלה גם אם במקרה היה למישהו הרבה כסף לא הייתה באפשרותו לממש אותו ולקנות לעצמו יותר אוכל.

 

עקרות הבית נהגו להחליף ביניהן בתלושים כדי שיהיה להם מבחר יותר גדול למשל כשסבתא רבתא שלי רצתה להכין מרק ירקות ונגמרה לה ההקצבה של הגזר החליפה עם שכנתה תמורת תפוח אדמה וכך היה לשתיהן מרק ירקות.

בבית הבובות שסבא בנה לי היו לי המון בובות וזו אחת הבובות שסבתא תפרה לי ועד היום שמורה בביתי.

 

 

כמו שאתם רואים בתמונה זו בה יש כיסא עליו דיברנו ישנה הבובה שסבתא תפרה.

 

 

 מטפחות וסרטים 

בתמונה זו לראשי מטפחת, המעבירה אותנו לפרק האחרון…מטפחות ופפיונים. ידוע שאני אוהבת לענוד פפיונים על ראשי. תוך כדי חקר הסיפור המשפחתי גיליתי שגם לסבתי שמו פפיונים על הראש. בוודאי לא היו לה כל כך הרבה פפיונים וסרטים כמו שלי שכן , גדלה בתקופת הצנע.

תמונה חשובה שסוגרת את הסיפור שלנו האישי וההיסטורי לאומי במצגת זו היא תמונה של סבתא רבתא שלי עם מטפחת על ראשה תמונה שנמצאה בין חפציה ובתמונה זו היא מצולמת על האנייה לאחר השחרור ממחנה ההסגר ממאוריציוס בדרכה לארץ ישראל 1945. מאחורי התמונה כתבה בגרמנית: "מעכשיו אני מקווה שיבואו ימים טובים יותר." ובתמונה שליד לפי המבט שלי אכן באו ימים טובים יותר. היא הגיעה לארץ, הקימה משפחה, ילדה את סבתי שילדה את אמי שילדה אותי ואני ההוכחה של ימים טובים יותר.

 

הרגשתי בפרויקט שיש לי הזדמנות ללמוד על העבר של משפחתי. תוך כדי, למדתי דברים חדשים שלא ידעתי: מושגים, הגדרות, מקומות ואירועים, שקשורים לעם ולמדינה שלי. היה לי כיף וזה חיבר מאוד ביני לבין סבתא.

 

הפרויקט  היה עבורי הזדמנות מאתגרת , לצלול אל העבר בדרך ייחודית ואחרת.היה מחבר, מעצים ומשמעותי – לשיח עם העבר ולקשר עם נכדתי!  

תשע"ה