מאגר סיפורי מורשת

סבא איזי גדל בשכונת פלורנטין ובילה שם ילדות מאושרת. בתחילה למד בבית הספר הדתי "תחכמוני" שם נהגו לחנך אותם ביד קשה. סבא לא אהב זאת ובכיתה ה' עבר ללמוד בבית הספר על שם אחד-העם בתל-אביב. למרות המרחק הרב, בכל ימות השנה, בחורף ובקיץ, סבא היה צועד ברגל בחורף ובקיץ, מידי יום כ- 6 ק"מ משכונת פלורנטין עד לרחוב אחד-העם שבמרכז תל-אביב וחזרה.

לסבא זיכרונות רבים של ילדות מאוד מאושרת למרות המצוקה הכלכלית שהייתה במדינה שהוקמה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. טלפונים ביתיים ניתנו אך ורק ליחידי סגולה ובעלי תפקידים כקציני צבא, משטרה, ורופאים.

בשנת 1956,לאחר מלחמת "קדש"/סיני, בהיותו בן 11, עברה המשפחה לגור בצפון תל-אביב. סבא המשיך ללמוד בבית ספר "אחד-העם", הצטרף לקבוצת "ימיה" של תנועת הנוער "התנועה המאוחדת" יחד עם חבריו משכונת המגורים החדשה. מלבד הפעילות השגרתית בת 3 מפגשים קבוצתיים בשבוע, היו להם פעילויות חברתיות רבות: טיולים, מחנות עבודה בקיבוצים שם עסקו בקטיף פירות קיץ ובערבים היו מבלים בקומזיצים.

בין לבין הפעולות בתנועה אהב לחתור בסירות בירקון, אסף בולים, והתמסר לצילום בפילם (בשונה ממצלמות דיגיטליות של היום), פיתוח של פילם ותמונות באמבטיה אותה הוא הפך לחדר חושך.

את שירותו הצבאי התחיל סבא בקורס טייס של חיל-האוויר, ולאחר מכן שרת במפקדת חיל החימוש כבוחן נשק כבד. במסגרת תפקידו היה נוסע ברחבי הארץ.

סבא פעיל בימים אלה בפרויקט הנצחה של כ- 4700 מיהודי העיר "קולו" שבפולין, העיירה שבה נולדו הוריו, (סבא רבא וסבתא רבתא שלי אותם לא הכרתי), ושם נרצחו בני משפחתם עם רבים אחרים ע"י הנאצים ועוזריהם.

על המשפחה המורחבת: