מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי סבתא

סבתא שרית והנכד סתיו
סבתא ואני באחד המפגשים
מה הקשר בין תנים למלחמה?

רוב האנשים אשר חושבים על פרדס, רואים שורות של עצים, עמוסי פירות הדר זהובים וכתומים וריח נפלא באוויר. בשבילי, פרדס הוא זיכרון נפלא של משחקי ילדות אבל זוהי גם חוויה מפחידה שנחרטה חזק בנפשי הצעירה.

וסיפור שהיה, כך היה…

נולדתי בשנת 1948, במחנה מעבר לפליטים, בעיר שטוטגרט שבגרמניה. בארץ של חורף אירופאי מושלג. מיותר לציין, שפרדס ותפוזים היו מושגים מאוד לא ברורים ולא מוכרים. עליתי בשנת 1949, באנייה תיאודור הרצל. השייט ארך חודשיים. הגענו לקיץ ישראלי חם ומזיע. תפוזים, עדיין לא הכרנו, הם היו רק בגדר חלום. עוד בהיותנו באירופה שמענו שתפוזים הם בריאים, טעימים ושווים זהב.

הגעתי לרמת גן, עיר הגנים והפרדסים וגרנו בתוך שכונה מעורבת של בני כל העדות, כל השפות וכל הריחות בשכנות נפלאה. ההורים היו עסוקים בבעיות פרנסה ורכישה של שפה חדשה. ואנחנו, הילדים, שיחקנו ובילינו יחד. שומרים זה על זה, דואגים זה לזה, אוכלים יחד פעם מה שבישלה אמא אחת ופעם עת שבישלה אמא אחרת.

השכונה שלנו הייתה שני רחובות מקבילים של בתים, בני שתי קומות, ארבעה דיירים בכל בית, בין פרדסים ושדות. הבית שלי היה הבית האחרון בשורת הבתים, גובל בפרדס גדול בין שכונת עמידר דאז לבין רחוב הירדן. בקצה הרחוב שלנו מצד שני היה פרדס נוסף, ענק, שלא ראינו את סופו ופחדנו להיכנס לתוכו, כי שמענו סיפורים מפחידים על ילדים שנעלמים שם. ולפעמים גם כשרצו להפחיד אותנו כדי שנתנהג יפה, היו מספרים לנו שיש שם מכשפות.

לפני השכונה היו מרחבים של שדות בר עד לשכונה הבאה, לשדות היינו יוצאים לקטוף פרחים, להכין זרים, לקשט את עצמנו, לגלות חיפושיות, לעקוב אחרי שיירות נמלים, להרוס בבעיטה את תילי החפרפרות ולפעמים מצאנו גם גוזל תועה או בעלי חיים אחרים שיכולנו לאמץ (ההורים לא כל כך אהבו את זה). עטורות בזרים שיחקנו כאילו אנחנו נסיכות שמחכות לאביר שיציל אותנו.

אבל בעיקר, אהבנו לשחק בתוך הפרדס הקטן שליד הבית, הוא היה מגרש המשחקים שלנו. על העצים בנינו בתים מקרשים ובדים. בין העצים, תלינו בדים, והכנו אוהלים. מן הענפים בנינו רובים ומקלעים, שיחקנו במחבואים ותופסת בין העצים והמצאנו אינסוף של משחקים, סיפורים והרפתקאות. גם קטפנו ואכלנו פירות (עכשיו כבר ידענו מהם התפוזים… בינינו, הם היו הדברים הכי טעימים בעולם. בעיקר בגלל שהם היו גנובים).

אבל… בלילה, כשירד חושך צל מוות על הפרדס, רחש הפרדס בעלי חיים וקולות…חלקם אמיתיים וחלקם מהדמיון שלנו. בעיקר שמענו תנים שהיו מייללים בקולות בכייניים ומפחידים. (קראנו להם שקאלים).

לא פעם, הציץ דרך החלון של החדר שלי, שכאמור גבל בפרדס, תן תועה שבוודאי פחד יותר ממני. אבל אני, נחרדתי ורעדתי מפחד והתעקשתי להשאיר את האור דולק גם כשישנתי.

בשנת 1956, בהיותי כבת 8, התחילו לרחוש שמועות ופעולות בתוך השכונה. אנשי השכונה הבוגרים בעיקר גברים בני 45-50 גויסו להג"א שהיה צבא מתנדבים, מעין פיקוד העורף של היום. חלקם היו לבושים במדי חאקי והתחילו לעבור מבית לבית ולתת הוראות של מיגון הבתים לקראת מלחמה.

מלחמה בשבילי, היתה קשורה בסיפורים של מלחמת העולם, נאצים, השמדה, רעב, גירוש, כך שפחדתי מאוד.

אבל מאידך, היתה פעילות מסעירה ומרתקת בעיקר לילדים. לפי ההוראות כיסינו את החלונות בשמיכות צמר כדי שהאור מהבתים לא יראה בחוץ. הגברים חפרו שוחות בפרדס ואנחנו הילדים, מילאנו שקים של יוטה בחול. השקים המלאים הונחו בפתחי הבניינים לעצור הדף של הפגזות.

בשבילנו זה היה סוג של משחק, יכולנו להתחבא בתעלות ומאחורי השקים ובערב לעשות צלליות על הקירות.

ההוראות של אנשי הג"א היו, שבהשמע אזעקה דיירי כל הבניין שלנו יורדים לקומה ראשונה, לבית שלנו, שכאמור היה סמוך לפרדס ואם ישמעו קולות של מטוסים והפגזה עלינו לרוץ בעד לפרצה שעשו בגדר הגינה שלנו לפרדס ולהתחבא בתוך השוחות.

האמת, נשמע לרוב הילדים דיי כיף! אבל אני בת השמונה שלא היה לי מושג מה זה מלחמה יותר משפחדתי מהפצצות, פחדתי מהרגע שאני אצטרך להיות בלילה בפרדס ביחד עם התנים.

ניסיתי להבין מה אומרים בחדשות על המלחמה והבנתי שסגרו מיצרים ומעבר בתעלת סואץ (לי זה נשמע כמו סינית) ושמעתי גם, שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים וזה היה,  מפחיד עוד יותר, כי אני לא ידעתי לשחות! ודאגתי שאם יזרקו אותנו לים ברור שאטבע.

המבוגרים ניסו לחסוך מאיתנו מידע מפחיד כך שידענו מעט מאוד אינפורמציה. כהכנה העבירו את כל הילדים מהקומות העליונות לחדר שלי, ממש מחנה ילדים. השתוללנו, שיחקנו ובסוף נרדמנו. כשלפתע, קרעה את שנתנו אזעקה צורחת וצורמנית.

ב- 29 לנובמבר 1956, נפתח מבצע קדש (מלחמת סיני), מלחמה בין ישראל, צרפת ובריטניה, מצד אחד, לבין מצרים מצד שני.

כולם ירדו אלינו לסלון, מוכנים לקפוץ בכל רגע ולרוץ לתעלות בפרדס. ואני מבוהלת עד מוות, התחלתי לרעוד מפחד ובאמצע הסלון, בנוכחות כולם, ברח לי פיפי לתוך הפיג'מה. כל כך התביישתי שכולם היו עדים לחרפתי. לא יכולתי להפסיק לרעוד גם כשנשמעו קולותיהם של אנשי הג"א שקראו על הרגעה. לא זוכרת שהייתה צפירת הרגעה, כי כלום לא הצליח להרגיע אותי גם בימים הבאים, ישבתי בלילות על המיטה, ערה, מוכנה לכל פורענות. אבל, זאת הייתה האזעקה היחידה שהייתה. ואחרי כן הייתה אווירת מלחמה רחוקה מאיתנו. זו הייתה חווית המלחמה הראשונה שלי, רק למחרת, כשנרגעתי קצת התחלתי להתעניין ולנסות ולהבין, מה פשר המלחמה, למה קראו לזה מבצע, ובאיזה מרחק היא מתרחשת. אז מה בעצם היה מבצע קדש?

מבצע "קדש" נפתח ב-29 באוקטובר 1956, בהצנחת גדוד 890 בסיני, כדי לחסום את הפתח המזרחי של מעבר-המיתלה ההררי. במקביל צלחה חטיבת צנחנים ממונעת מס' 202 את גבול מצרים, כבשה את קונתילה, והחלה להתקדם מערבה כדי לחבור עם גדוד 890. זאת בחיפוי חיל-האוויר. מהלך זה הוצג כפעולת-תגמול נגד בסיס הפידאיון הערבי בעיירה נחל. על-פי המוסכם מראש, היה ברור כי למחרת יגישו הבריטים והצרפתים אולטימטום למצרים ולישראל להתרחק משני עברי תעלת סואץ. היה ברור שהאולטימטום יידחה על הסף על-ידי ג'מאל עבד-אל-נאצר. כך יינתן לבריטים ולצרפתים הכשר לכבוש את תעלת סואץ, בעוד צה"ל פותח במתקפה כוללת ב-31 באוקטובר.

בליל 30-29 באוקטובר, השלים צה"ל את תרגיל פעולת התגמול ע"י כיבוש שני פתחי-כניסה נוספים לחצי-האי סיני: העיירה קוסימה (מדרום לניצנה) ונקודת הגבול של ראס א-נקב המצרית (ממערב לאילת).

המצרים סגרו את תעלת-סואץ לשיט והכניסו שלוש חטיבות מגזרת התעלה לצפון סיני. מהלך זה שכנע את הפיקוד העליון הבריטי-צרפתי לדחות את מתן האולטימטום, בכוונה להניח לעיקר הצבא המצרי להסתבך בלחימה נגד צה"ל בסיני ולהקל על הכוחות המשולבים הבריטיים-צרפתיים להשתלט במהירות על התעלה.

התפתחות מפתיעה זו הביאה את אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להורות על הפעלה מידית של אוגדת המאמץ העיקרי, בבוקר ה-30 באוקטובר, ולצאת מלוח הזמנים המגביל של האולטימטום הבריטי-צרפתי. החלטה זו החישה את הפיכת מבצע "קדש" מפעולת תגמול למתקפה כוללת לכיבוש סיני. אבל לוח הזמנים החפוז חיבל בתפעול האוגדה, וכוחותיה לא הצליחו לכבוש את המתחם המצרי המבוצר באום-כתף/אום-שיחאן, שחסם את ציר הכביש אבו-עגילה-איסמאעיליה. אף-על-פי-כן הצליחה חטיבה משוריינת 7 לעקוף את המתחם מדרום, לכבוש ב-31 באוקטובר את אבו-עגילה ולכתרו. רוב כוחות חטיבה 7 המשיכו במרדף לכיוון איסמאעיליה. ב-2 בנובמבר נעצרה החטיבה בטווח של 16 ק"מ (10 מילין) ממזרח לתעלה. משימתה הושלמה.

אוגדת המאמץ המשני כבשה את המערך המצרי המבוצר של רפיח בליל 1.11-31.10, כבשה את אל-עריש ב-2.11, והגיעה, בסיוע אווירי, אל תחום 16 הק"מ ממזרח לתעלת סואץ. באותו יום פתחה חטיבת חי"ר עצמאית בהתקפה על רצועת-עזה והשלימה את כיבושה למחרת.

כיבוש צפון סיני ע"י צה"ל תוך חמש יממות, הסתייע גם במתקפה של בריטניה וצרפת, ששיגרו ב-30.10 בערב את האולטימטום, שהבהיר למצרים כי זירת המלחמה העיקרית היא תעלת סואץ ולא סיני. לכן ניתנה הוראה לכוחות המצריים בצפון סיני לסגת אל התעלה. חלק ניכר מכוחות אלה היה לכוד או מרותק למקומו ע"י כוחות צה"ל, והתקשה לנתק מגע. אולם עצם פקודת הנסיגה תרם למידה רבה של אי-סדר. ב-1 בנובמבר החלו חילות האוויר של בריטניה וצרפת להפציץ את בסיסי האוויר המצריים, ואפשרו לחיל האוויר הישראלי לסייע לכוחות היבשה והים של צה"ל. גם המשחתת המצרית איברהים אל-אוואל, שנשלחה להפגיז את חיפה, נתפסה ב-31.10 ע"י חיל-הים הישראלי בסיוע אווירי.

חטיבת הצנחנים הממונעת התחברה בשעות הערב של ה-30.10 עם הגדוד המוצנח שלה בפתח המזרחי של מעבר המיתלה. למחרת הסתבכה בקרבות קשים ובאבדות כבדות בתוך המעבר. בליל 1.11-31.10 הובקע המעבר, אבל אף כוח ישראלי לא נדרש לעבור בו. ב-2 בנובמבר נשלחה חטיבת הצנחנים לנוע דרומה דרך חוף מפרץ סואץ אל שארם א-שיח'. במקביל החלה חטיבה 9, ב-1 בנובמבר, את המסע הממונע שלה מאילת אל שרם א-שיח'. ב-4.11 השתלטה החטיבה על המתחם המצרי בראס-נצראני. למחרת השתלטה חטיבה 9, בסיוע אווירי, על שארם א-שיח', בעוד הצנחנים הרכובים מצטרפים אליהם מכיוון א-טור. בכך הסתיים מבצע "קדש", בו נפלו 172 חללים ישראליים.

גורל מבצע "מוסקטיר", הבריטי-צרפתי, היה מר. ב- 31 באוקטובר, החלו ההפצצות על בסיסי האוויר והנ"מ המצריים.

הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד ופורט-פואד בצפון תעלת-סואץ החלו רק ב-5 בנובמבר. תוך 3-2 יממות השתלטו הבריטים והצרפתים על שתי הערים והחלו להתקדם דרומה. אלא שנעצרו מצפון לקנטרה, בעקבות החלטת מועצת-הביטחון של האו"ם, בתמיכת ארה"ב ובריה"מ. בסוף נובמבר ובמהלך דצמבר הלך ונבנה כוח החירום של האו"ם בפורט סעיד. ב-22 בדצמבר סיימו הכוחות הבריטים והצרפתים לפנות את פורט סעיד. כוח החירום של האו"ם התפרס לאורך תעלת סואץ והחל להתקדם מזרחה בחצי-האי סיני בעקבות פינוי כוחות צה"ל, עפ"י לוח זמנים שנקבע בין מטכ"ל צה"ל ומפקד כוח האו"ם. צה"ל סיים את פינוי כל סיני ורצועת עזה ב-16 במרס 1957.

ובתוך כל זאת התחולל מבצע ההעפלה "תושייה". שלושה ישראלים, שני קצינים (ליובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, מוסווים במדים צרפתיים, נחתו בחסות הצרפתים בפורט פואד, ובהגיעם לבית-הכנסת של קהילת פורט סעיד, שכנעו חלק ניכר מאנשי הקהילה ומנהיגיה לנטוש בחשאי את מצרים ולעלות לישראל באמצעות ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל.

ברור כי בריטניה וצרפת יצאו מובסות מ"מלחמת סיני" (כך נוהג העולם לכנות מלחמה זו). אפילו ראשי ממשלותיהן הוחלפו בעקבות המלחמה. ואילו ישראל זכתה בשלושה הישגים ממשיים:

בהחלטת האו"ם ובערבות ארה"ב הוענקה לישראל זכות שייט חופשי במיצרי טיראן.

חוץ מהשכן הסורי המטריד, הושג שקט בכל יתר הגבולות.

מדינות מהעולם השלישי שהתרשמו מהביצועים הצבאיים הישראליים החלו לשחר אחר ייעוץ צבאי מישראל, שהתרחב לענייני משטרה ומודיעין, ולשימוש בצבא לקידום החקלאות.

אולם הזוכים המדיניים הראשיים היו מצרים ונשיאה – ג'מאל עבד אל-נאצר. הם "הצליחו" להדוף את המתקפה של המעצמות בריטניה וצרפת, ושל ישראל. התבסס מאוד מעמדו של נאצר כאחד ממנהיגי השורה הראשונה של "העולם השלישי", והוא נראה כמגשים שאיפתו להפוך את מצרים למרכז של שלושה מעגלים: הערבי, האסלאמי והאפריקני.

כ- 3,200 איש איבדו את חייהם במהלך המבצע, 177 מהם ישראלים. מספר הפצועים היה כ- 5,500. כ- 6000 איש נלקחו בשבי, מהם חייל ישראלי יחיד.

אחרי שלושה ימים חזרנו לשגרה, אל המשחקים שלנו בפרדסים ובשדות עד למלחמות הבאות שבהן, כבר הייתי מתבגרת ואחר כך אמא…וסבתא… אבל זיכרון המלחמה ההוא, נשאר חקוק איתן בזיכרוני. ובכל יום, אני מבקשת ומתפללת שהדורות הבאים לא ידעו, לא ישתתפו, ולא יבינו, מלחמה.

הזוית האישית

מנחה ומספר- אני חושב שאני וסבתא עברנו כאן חוויה, נהניתי לדעת יותר על המלחמה ועל סבתא בתור ילדה, מה היא עשתה, איך היא בילתה, איך נראה היום יום שלה, איך נראה המקום שהיא גרה בו ואיך נראתה בתחילת דרכה. כי סבתא נולדה באותה שנה שנולדה המדינה והן חוגגות יחד את ימי ההולדת. ובעיקר להיות עם סבתא.

מילון

שקאלים
תנים ביידיש

ציטוטים

”"ובכל יום, אני מבקשת ומתפללת שהדורות הבאים לא ידעו, לא ישתתפו, ולא יבינו, מלחמה." “

”פרדס הוא זיכרון נפלא של משחקי ילדות “

הקשר הרב דורי