מאגר סיפורי מורשת

איך הגעתי ארצה?

שמי עדה ואני סבתא של נעמה. השם ניתן לי על שם סבתי שנקראה כך ושאותה לא הכרתי כי היא נפטרה לפני שנולדתי. נולדתי בפולין בעיר קטוביץ, בגיל ששה שבועות עזבנו את פולין ובעזרת ארגון "הבריחה" הישראלי הגענו למחנה פליטים בעיר זלצבורג שבאוסטריה. אחרי מלחמת העולם השנייה, יהודים שניצלו רוכזו במחנות פליטים, שהוחזקו בעזרת הסוכנות היהודית ומימון של אירגון הג'וינט היהודי אמריקני. תרומות מיהודי העולם אפשרו לפליטים תנאי מחייה ושיקום נאותים בטרם עלותם ארצה. אחרי שנתיים במחנה עלינו ארצה באנייה "מולדת". הזיכרון הראשון שלי הוא כשאני עומדת על סיפון האנייה ואבי , שפוחד שמא אפול חלילה, לים, אוחז בידי בחוזקה ומכאיב לי.

בתמונה: אני והוריי בזלצבורג 

אחותי ואני, העגלון והסוס

בארץ גרנו במרכז "תל חנן " שליד חיפה, בבית בן שלושה חדרים. אני וסבתי חלקנו חדר. הייתה לנו גינה שאמי טיפחה וגידלה בה ירקות, ומבעד לגדר ניתן היה לראות את המולת העיירה. כך יכולנו אחותי ואני לשחק בתוך חצר הבית ובכל זאת לחוות בו זמנית את החיים שבחוץ. היינו צופות, למשל, בוולוולה העגלון המסתובב עם סוסתו, עד שהפכו להיות חברינו הטובים ביותר. היום, הבית שהיה ביתנו כבר לא קיים ובמקומו הוקם "היכל התרבות" של תל חנן וגם בכך ניתן למצוא נחמה כלשהי, שהרי ברור שהזמן לא עומד אף פעם מלכת.

בבית גרו הורי: סוניה ואליהו, אחותי, אני וסבתי, לאה. בקרבת מקום היה בית כנסת ובשבתות וחגים אחותי ואני היינו מתלוות לאבי כשהלך להתפלל. בבית הכנסת אחותי עשתה לעצמה מנהג להתחבא מתחת לטלית של אבי כל זמן שהתפלל. שמה של אחותי היה עליזה ושם זה באמת התאים לה מאוד כי היא תמיד הייתה עליזה, שמחה, שובבה וחברותית.

אבי עבד ב"משביר המרכזי" כמנהל חשבונות. אמי עבדה בגן הילדים בבניין שבו היה גם הגן שלי, אמנם לי היתה גננת אחרת, אבל עצם הידיעה שאמי נמצאת באותו בניין, די היה בה כדי לשמחני.

בארץ באותה תקופה חיו והתלבשו בצניעות רבה. הגברים היו לובשים מכנסי חאקי קצרים וגרבי צמר שהגיעו עד הברך והנשים היו בדרך כלל לובשות שמלות מתוצרת בית חרושת אתא. בבית ספר לא הייתה תלבושת אחידה ולכן כל ילד לבש את הבגדים שהיו ברשותו. היתה הפרדה ברורה בין בגדי חול לבגדי שבת וחג. לא היה מקובל בשום אופן ללבוש בגד שבת ביום חול. בנים היו לובשים חולצה לבנה, למשל, רק בשבת.

זכור לי שמפעם לפעם היינו מקבלים הודעה בדואר שיש עבורנו חבילה שהגיעה מהמשפחה בארה"ב. הם נהגו לשלוח לנו בגדים שלא שימשו אותם יותר ובשבילנו היה זה יום חג. אחותי ואני היינו מודדות אותם ומתחפשות כאלו היה זה פורים והשמחה הייתה רבה. אמי היתה מתקנת, משנה ומתאימה את הבגדים למידותינו.

בתחילה אמי עבדה כעוזרת לגננת בגן ואחר כך כמורה למלאכת יד בבתי ספר, כיוון שכך, שימשה סבתי כעקרת הבית. היא הייתה זו שערכה קניות, בישלה וטיפלה בנו כמו אמא שנייה.

אני ואחותי עליזה

דגים ועוף לשבת

בשכונה שלנו גרו עולים חדשים שבאו מארצות שונות, בעיקר מפולין, מרומניה וממרוקו. רבים מהם בקושי דיברו עברית ושפת הדיבור בבתיהם הייתה יידיש, פולנית, רומנית או ערבית.

את מצרכי המזון קנינו במכולת שבמקום מגורינו וזה מזכיר לי שבעל המכולת היה מתחנף לבעלות הבית שבאו לערוך קניות עם ארנק בידן. הוא עשה זאת על חשבון הילדים המסכנים (כמוני, למשל), שחיכו עד בוש, לפני שמצא לנכון שהגיע גם תורם לשלם, כשבידם סכום הפרוטות המדויק לתשלום, שהרי הילדים היו נשלחים למכולת רק כדי להשלים קניית מוצר שחסר בבית, כמו בקבוק חלב או חצי כיכר לחם. כן, היה מקובל אז להסתפק בחצי כיכר לחם, מתוך כוונה לחסוך ותוך הזיכרון הטרי, עדיין, של הרעב הנורא שחוו המשפחות במהלך מלחמת העולם. אפשרות להשליך לפח שאריות לחם ישן לא עלתה, כמובן, על הפרק. אפילו את הפירורים שנותרו על השולחן לאחר הארוחה, הייתה סבתא אוספת בידיה ומניחה על עדן החלון למען הציפורים.

החיים בימי החול היו שונים לחלוטין מהחיים בשבתות וחגים. אם ביום יום היינו אוכלים מאכלים רגילים שסבתא הייתה מבשלת, לרוב מאכלים חלביים, הרי שלקראת שבת היא הייתה מכינה לנו ארוחות בשריות, נפלאות וחגיגיות במיוחד. רצה אלוהים ואני "חגגתי" דווקא על מאכלי החלב וסלדתי מבשר. בעיני שום מאכל בשרי לא היה יכול להשתוות לבלינצ'ס גבינה, או פירוג תפוחי אדמה, או אורז בקינמון וסוכר, או פירה עם שמנת חמוצה. בזמנו נתקלתי בשמות מאכלים אלה בספר של יצחק בשביץ זינגר שטעמו, מסתבר היה כטעמי. את הבישולים לשבת הייתה סבתי מתחילה להכין כבר כמה ימים קודם. את הדגים לארוחת ליל שבת הייתה סבתא קונה כבר ביום רביעי. אז היו קונים דגים חיים, כי לא היו אז דגים קפואים כמו שניתן למצוא היום בכל סופרמרקט. את הדגים החיים שמו באמבטיה, שמלאו במים עד שהגיע הזמן לבשלם. בכדי לאכול בשר תרנגולת, היו קונים תרנגולת חיה, כשהיא עדיין מקרקרת, הולכים לשוחט שהיה שוחט אותה, אז מרטו את נוצות התרנגולת, ורק אחר כך ניתן היה לבשלה. (מהנוצות שנמרטו ובעיקר מנוצות האווזים, היו עושים כרים ושמיכות פוך.)

בייחוד הצטיינה סבתי בהכנת עוגות לשבת. אם אכלו עוגה ביום חול, זה היה אומר שהיא נשארה משבת. כל יום שישי בבוקר הייתה סבתא הולכת למאפייה, שם קנתה חלות טריות ועדיין חמות לשבת.

כל השבוע עבדו ההורים קשה וחיכו לשבת על מנת לנוח. בשבת בבוקר, כשאבא היה חוזר מבית הכנסת, הוא היה עושה קידוש והיינו אוכלים ארוחה קלה. אם מזג האויר היה יפה: לא חם מדי אך גם לא גשום, היינו יוצאים לטייל בטבע בסביבה. אבא היה מספר לנו סיפורים שכל כך אהבתי, עד שהספרים שמורים איתי עד היום. ביניהם: ספר השירים "פתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי, הספר "ירח פיקח" מאת אלה וילנסקי והספר של אנדה פינקרפלד "שירי ילדים". לא היו בבית עשרות ספרי ילדים. הספרים הבודדים שהיו נשחקו מרב שימוש. לכן צריך היה לכרוך אותם מחדש. שנים אחר כך כשהייתי לאמא בעצמי, נהגתי להקריא מאותם ספרים לילדי ואחר כך לנכדי. אבא היה מרבה לספר לי את סיפורי התורה וכשהגעתי לכיתה ב' והתחלנו ללמוד תורה היה לי מאוד נעים להיזכר בסיפורים שכבר היו מוכרים לי.

אברהם אבינו וסבא של סיגל

אני זוכרת שיום אחד חזרה בתי, סיגל, מבית הספר, נרגשת מאוד וסיפרה שלמדו בשיעור תורה על המלאכים שביקרו את אברהם ושרה באוהל ובישרו לשרה שבזקנתה תהיה לה תקומה והיא תלד בן שנה מהיום ההוא. מה שכבש את בתי, סיגל, בסיפור היה שהיא גילתה שסבא אליהו היה דומה בהתנהגותו לאברהם אבינו, בדרך בה קיבל את אורחיו כמו שנאמר: "וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר: אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך, יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וישענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו. וימהר אל שרה ויאמר: מהרי שלוש סעים קמח סולת לושי ועשי עוגות… ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו."

גם סבא אליהו היה יוצא מעורו כדי לקבל כל אורח שסר לביתם בכבוד מלכים, החל מבחירת הכיסא הנוח ביותר עבורו ועד שהוגשו לאורח מיטב ממעדני הבית וכשהגיע זמן להיפרד מהאורח, היה דואג ללוותו ואז נפרד ממנו בברכות ובחיבוקים.

חלום שהתגשם כשחזרתי מבית ספר

למדתי בבית הספר בנשר, שהיה רחוק מביתי בתל חנן ולקח לי כחצי שעה להגיע ברגל לבית הספר. בבוקר היו חברים באים אלי והיינו הולכים ביחד לבית הספר. עד היום אני זוכרת יום חמסין אחד, כשהיה חום נוראי בשעת הצהריים. יצאתי מבית הספר עם הילקוט הכבד על השכם וחששתי שלא אצליח לעשות ברגל את כל הדרך הארוכה הביתה. עצמתי את עיני ובדמיוני ראיתי את אחד החברים של הורי, היחיד בישוב שהייתה לו מכונית פרטית, והנה הוא פותח לי את דלת המכונית ומציע לקחת אותי טרמפ הביתה. אני פוקחת את עיניי ורואה את המכונית הירוקה לפני ויוז'ו הנהג מזמין אותי להכנס. כך הפך החלום למציאות. מאז כשאני רוצה מאוד שמשהו יתקיים, אני מבקשת זאת בלבי והרצון שלי עוזר הרבה פעמים להתממשות החלום.

הידד! יש לנו לול בחצר

כשהייתי ילדה, היה המצב הכלכלי קשה בארץ עד כדי כך שהתקופה נקראה תקופת הצנע, ובה היו התושבים חייבים לחיות בצנעה ולהסתפק במועט, כי המדינה היתה זקוקה לכל הכסף שברשותה לצרכי הגנה וביטחון. הייתה אז הקצבה בכמות המזון שאפשר היה לקבל. למשל, כל ילד קיבל רק שתי ביצים לשבוע, ואת אותם ביצים ניתן היה לקבל רק תמורת תלושים. היתה שמועה נפוצה ששישה זיתים שווים בערכם התזונתי לביצה אחת, כשילד לא הסכים עם התחליף הזה ורצה בכל זאת ביצה כל יום, היתה בעיה.

לסבתי היתה יכולת יוצאת דופן למצוא עצה בשעת צרה. היא מיאנה להיכנע לצו שמונע מנכדותיה לקבל ביצה כל יום וכך יום אחד לקחה אותי איתה באוטובוס לקיבוץ שבו גר בן דודה. כשיצאנו משם היא היתה מצוידת בסל ובו תרנגול ותרנגולת. מהם, בהמשך הזמן, התפתח לול תרנגולות שלם, שסיפק לנו את הביצים והעופות לצורכי המשפחה. רצה הגורל ובאותה נסיעה באוטובוס, כשבסלה של סבתי הצטופפו התרנגול והתרנגולת המבוהלים והמכוסים, החל התרנגול לקרקר לפתע. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרב בושה. אלא שאז העופות השתתקו לפני שהספיקו לעורר מהומה והמשך המסע עבר בשלום ובסופו של דבר הגענו הביתה עם השלל החדש בשעה טובה ומוצלחת.

אלא שמעתה כל בוקר אחותי ואני נאלצנו לאכול ביצה, בין אם רצינו בכך או לא. ההכרח הזה גרם לי לפתח סלידה מביצים ואם לא היה די בביצה כל בוקר הרי, נדרשנו גם לשתות כוס חלב חם שהעלה כרום דוחה. מה הפלא שמראה הביצה וכוס החלב, די היה בהם לעורר בי גועל וצורך בלתי נשלט להקיא. מה שכמובן לא התקבל בעין יפה וזכיתי בנזיפה על שאני ילדה מפונקת, שלא יודעת להעריך מה שעושים למענה ואם אמשיך בסרבנותי, נאמר לי בנוכחות חבריי, יתנו הביצה שלי לאחד מהם, שבוודאי יהיה מאושר מכך.

עוד אני זוכרת מקרה אחר שכשחזרתי מחבר וסיפרתי שהציעו לכבדני בחצי ביצה, (שנפשי ממש לא חשקה בה), אמי התקשתה להאמין שאני אהובה עד כדי כך בביתם.

בגדים חדשים לחג

אחרי שגדלתי ובגדיי הישנים כבר לא עלו עלי, הם היו עוברים לאחותי. במקרה שהיו שבעה ילדים במשפחה מסוימת, היו הבגדים עוברים כך שבע תחנות ביניים החל מהבכור ועד לקטן שבהם, מה שמזכיר לי את השיר: "גילגולו של מעיל", שיר שנמצא באחד מספרי הילדות האהובים שלי. לא פלא שהבגדים נשחקו ונקרעו ואז היה צריך להטליא אותם. במשפחתנו כמעט לא היו קונים בגדים חדשים בחנות, אלא אמא שלי תפרה לנו בגדים במו ידיה. אפילו פיג'מות היא תפרה לנו , כדי לחסוך כסף, שלא היה כל כך מצוי.

אבל, לראש השנה ולפסח היו הילדים מקבלים בגד חדש וזוג נעליים חדשות. כשהנעליים נהיו צרות וקטנות עם הזמן, מקובל היה לפתוח פתח אוורור לבוהן וכך היה אפשר להשתמש בנעליים עוד תקופת מה.

כמוני, גם נכדתי, נעמה, נקראת על שם סבתא רבתא שלה, נחמה, שאותה לא הספיקה להכיר.  אני התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר כשהייתי בכיתה ב'. זהו התחביב המועדף עלי עד היום. מעניין שגם נכדתי, נעמה, התחילה לנגן בפסנתר בערך באותו גיל ומעניין עוד יותר אם גם היא תמשיך לנגן גם בבגרותה.

אני מנגנת פסנתר

ועוד משהו שאני רוצה להגיד לנכדתי נעמה…

כפי שהתגשם חלומם של הורי וסבתי לחיות בארץ ישראל, מדינת היהודים, או כפי שהתגשם חלומי לנגן בפסנתר, או שהמכונית הירוקה עצרה לאספני כשעייפתי, כך למדתי להאמין עד כמה יכול כח הרצון לעזור לי להגשים את חלומותיי. עד היום אני מצליחה לפעמים לפתור לעצמי בעיות שמטרידות אותי באמצעות חלומות שאני חולמת ושמציעים לי את הפתרון. הדבר יכול לשפר לי את החיים במידת מה. מסתבר שאנו מסוגלים לשלוט בתוכן החלומות שלנו. אנו יכולים להחליט על מה לחלום כשאנו עוצמים את העיניים. אם אצלי זה לא פעם עובד. אולי זה יעבוד גם אצלך, נעמה.

הייתי רוצה שתאמיני ביכולותייך, שתדעי להודות על הטוב שנפל בחלקך, ושתהיי בעלת חשיבה חיובית ואופטימית. אני מקווה שתביני שלא הכל תלוי רק בנו ושתדעי להשלים עם המצב גם כשקיווית שיהיה אחרת, כי בסופו של דבר הכל לטובה.

ומה עם מצוות ה"לא תעשה"? הייתי מייעצת לך שלא תפחדי ושלא תשנאי.

מי יתן וישמרך האל ומי יתן וגם את תדעי לשמור על עצמך!

הזוית האישית

סבתא עדה: היה נחמד להיזכר בילדותי ולראות עד כמה הייתה שונה מהילדות של נעמה היום.

נעמה: מסבתא למדתי המון על ילדותה, העבודה המשותפת וזמן האיכות שבילינו יחד היו מהנים מאד.