מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי סבתא רבקה

תאיר נכדתי ואני
אני בצעירותי
לכל אחד יש סבתא שרוצה לספר סיפורים , אבל לא כל סבתא נשמעת, ולא לכל סבתא יש קול.

לי היו שתי סבתות ושני סבים.

סבא וסבתא שלי, יחזקאל ויענטה בלום, הוריו של אבא שלי נספו בשואה, הוסעו ברכבות מהונגריה לאושוויץ ושם, עם רוב בני המשפחה נרצחו. את הקול שלהם מעולם לא שמעתי ורק תמונת חתונה נותרה לי מהם. תמונה שצולמה אחרי שנישאו כשהזדמן להם להגיע לצלם, לבשו את בגדיהם וכך הונצחה התמונה. עליהם שמעתי מעט מאד מאבי ומדודתי, ומהם נשארה לי מזכרת יקרה. טבעת פנינים וזוג עגילים שנשמרים אצלי במקום מיוחד בבית ובלב.

סבי וסבתי יחזקאל ויענטה בלום שנספו בשואה

תמונה 1

 תכשיטיי סבי וסבתי

תמונה 2

מהשואה חזר אבי, משה בלום (יליד 1927) ושתי אחיותיו.

סבא וסבתא שלי, אהרון ויוכבד ברונר, הוריה של אמי, הגיעו לארץ בשנת 1933. סבי מנירנברג גרמניה, וסבתי מהמבורג גרמניה. שניהם, אנשים צעירים שלא הכירו זה את זו, החליטו עם עליית היטלר לשלטון כי עליהם לעזוב הכל ואת כולם ולעלות לארץ. הם נפגשו בפתח תקווה. סבי היה 'רשם פנקסים' של היקב בפתח תקווה וסבתי מלצרית במסעדת פועלים. כשהגישה לו תה באחת ההזדמנויות, ראתה כי הוא כותב גרמנית וכך נוצרה ביניהם שיחה. והתחברו להם. ענפים רבים ממשפחותיהם שנשארו בגרמניה נרצחו אף הם. בימי שישי רבים היינו מגיעים אליהם באוטובוס עם מזוודה (מעפולה), אמי, אחי ואני, כיוון שאבי נהג להגיע הביתה כל שבת שלישית בשל שירותו הביטחוני. את קולה של סבתי זו שמעתי מעט, בעיקר בענייני היומיום, שמירת השבת (כמשפחה דתית), וזכור לי בעיקר שהייתה מושיבה אותנו הנכדים, להקשיב בימי ששי בצהריים לקונצרט ששודר ברדיו ואסור היה להפריע.

סבי וסבתי אהרון ויוכבד בחוף תל אביב 1934

תמונה 3

לסבי וסבתי נולדו חמישה ילדים. אמי, יהודית, הבכורה (ילידת 1935). דור ראשון בארץ.

מסבתא יוכבד קיבלתי זוג פמוטי כסף גדולים. אלו פמוטים שהיא קיבלה מסבתא שלה ואותם הביאה לארץ. הפמוטים עברו אלי כנכדה בכורה שהתחתנה, ואני מעבירה אותם לתאיר נכדתי הבכורה, שיהיו אצלה למשמרת הלאה. מסבתא לנכדה בכורה לאורך הדורות.

תאיר ממרקת את פמוטי סבתי

תמונה 4

אמי, נשאה בעול המשפחה עם הוריה. תקופת הצנע אילצה אותה להפסיק את לימודיה ולהתחיל לעבוד כפקידת בנק בפתח תקווה לשם הגיע באחת הפעמים שוטר צעיר ששאל: "מי זו עם העיניים השחורות?". זו הייתה אמי. עיניה השחורות עברו בתורשה לבתי הצעירה רננה ולנכדתי הבכורה תאיר. החמצת הלימודים ליוותה אותה לאורך כל חייה ולכן הקפידה לפצות עצמה כל השנים ללמוד ולצבור תארים באוניברסיטה. את הידע שלה והערכים שספגה הנחילה לדורות רבים של תלמידים כמורה מוערכת מאד על ידי תלמידיה והוריהם.

לאחר מספר שנות נישואים עם שם המשפחה 'בלום' (פריחה), הורי החליפו את השם ל'בועז' (אחד מעמודי בית המקדש) בעודם שומרים על התבנית של ארבע אותיות והתחלה עם האות ב', כדי לשמר את השם הקודם בתוכו.

הורי, יהודית ומשה בועז – גדלתי לאורם

תמונה 5

נולדתי בירושלים בשנת 1956, ב'בית חולים ביקור חולים', אחות לאחי הבכור יחזקאל (חזי). גרנו ב'מחנה אלנבי' ששכן על גבול ירדן.

זיכרונות ממש אין לי מאותן שנים ומהדהדים בי מעט סיפורים ששמעתי מהורי ומקרובי משפחה אחרים. אבל, עובדה זו מלווה אותי בגאווה לאורך כל שנות חיי, נולדתי בירושלים, דור שני בארץ.

בגיל צעיר עברנו לעפולה, בירת העמק. אבא שלי היה שוטר וקיבלנו דירה במגורי שוטרים במשטרת עפולה. הזיכרונות משם בהירים וצרובים בי ברורות. הדירה הקטנה, חצר המשחקים הגדולה, המסדרונות הארוכים במשטרה, והכביש הגדול אותו חציתי לקניית מצרכים ו'גרעיני מגדן'. הברושים היו שומרי הראש, והעטלפים איימו להיתפס בו… המרחב הגדול למשחקים והגדרות המקיפים את המתחם היו מקום בטוח ומזמין לילדות שובבה (ביקרנו שם יחד ותוך כדי גם ביימת וצילמת את הווידאו המצורף). לאחר שנים אבא שלי עבר למשמר הגבול ונעדר רבות מהבית. גדלתי בידיעה שאבי שומר על המדינה ועל הגבולות ומלאכתו קודש, ידיעה שלא הפחיתה געגועים אך נתנה להם משמעות עמוקה, של הקשר לארץ, הנתינה, ההגנה, אהבת האדמה והגנה עליה.

תאיר ואני בטיול בעמק

תמונה 6

לאורך כל שנות ילדותי ינקתי מהורי את הקשר לארץ. את השירים, את הישובים, שמות העצים והפרחים, סיפורי האבנים והמים, חגים (בעיקר ט"ו בשבט שהוקדש לארץ וליופייה הרב גוני), הטיולים הרבים שערכנו לכל קצוות הארץ החדירו בי את הקשר לאדמה, את המשמעות העמוקה של מדינה עצמאית ומוגנת, ובמיוחד החיים בעמק שהיו ועדיין עבורי שורשים של זיכרונות ילדות קסומה מלאה בטבע וחוויות ראשוניות ומשמעותיות ביותר('סיפור אהבה לעמק' נמצא כאן גם). בנוסף, פגשתי לרוב את ערכה של התרבות למיניה. ספרים (הבית היה גדוש), הצגות (בבית שאן, עמק הירדן וחיפה), סרטים (בקולנוע 'קולרון' ו'קייצי' – הראיתי לך), עיתונות ילדים ('דבר לילדים', 'הארץ שלנו'), תערוכות , מוזיקה (יום אחד הגיע במפתיע פטיפון עם שני תקליטים שהונח על הרצפה בסלון, והאוסף גדל במהלך השנים) ויצירה. אבא שלי עובר ממשמר הגבול, לצבא הגנה לישראל.

גדלתי לאורם.

אחרי מלחמת ששת הימים, עברנו לדימונה. אבא שלי, שהיה מפקד הר הצופים וממשחררי הכותל, קיבל תפקיד ברצועת עזה ואמי המשיכה בעבודתה כמורה. בדימונה התרחבה המשפחה, נולד אחי הצעיר יואב ונוספה גבי (גבריאלה) מנישואיו הקודמים של אבא שלי שעבורנו זו הייתה הפתעה משמחת. עכשיו היינו ארבעה…

בדימונה גדלתי מכתה ז' עד סוף י"ב. שנים של נעורים תוססים ומלאי חוויות וזיכרונות נעימים. הצטרפתי לצופים ומחניכה התמדתי עד אחרי הצבא, לתפקיד של רכזת שכבות בוגרות ואף גרתי בקומונה של הצופים. הלימודים היו חלק מבגרותי, אך לא העיקרי שבהם. הפעילות בצופים אפשרה לי להעביר הלאה לחניכים את מה שספגתי בבית הורי, בפעולות, בטיולים, ובמפגשים אחרים. ערכים של אהבת הזולת, כיבוד המטרה באשר היא והשאיפה להשיגה בדרך ישרה והוגנת, אהבת הארץ על כל מגזרי תושביה, ההליכה בשביליה ובדרכיה עם הכרת תנאי שדה, התחשבות בחי והצומח ושמירה על הסביבה.

באחת מהפעולות בצופים הכרתי את אבי (סבא אבי שלך) ומשם התחילה חברות ארוכת שנים.

בנוסף, החינוך בדימונה העניק לי חשיפה גדולה ל'אומנות לעם" שבמסגרתה ראיתי הצגות וסרטים שהגיעו לפריפריה והרגשנו שאנחנו מקבלים מה שזכה לו הנוער בעיר הגדולה. בנוסף, לאירועי תרבות מיוחדים דאגו המורים להסעות מאורגנות (אוטובוסים, רכבת) לתל אביב כדי שנחווה את אולמות התיאטרון הגדולים. אהבתי הגדולה לקולנוע וספרות צמחה שם, באירועים הללו ובחשיפה אליהם ממנה התרגשתי במיוחד.

בסיום התיכון התגייסתי לצבא, שנתיים של הכירות עם אנשים ומקומות שונים שהעניקו לי חיבור משמעותי עם הרקע של אבא שלי והייתי גאה להיות חלק ממערך גדול שתורם למדינה והשתדלתי להעניק את מה שיש בי כדי להמשיך את הקו המשפחתי (אגב, אמי לא שרתה בצבא כי התחתנה בגיל צעיר ובמהלך חייה הצטערה על כך).

בשנה השנייה של הצבא התאפשר לי להתחיל ללמוד באוניברסיטת 'בן גוריון בנגב'. למדתי ספרות וחינוך וגרתי באופן עצמאי בדירה שכורה בבאר שבע, עבדתי בחנות פרחים ובבית חולים סורוקה כדי לאפשר לעצמי את הלימודים והכלכלה השוטפת.

והתחתנתי. עם סבא אבי שלך. סבא היה קצין בחיל הים, בצבא קבע (אחרי שסיים לימודי עתודה) ואני התחלתי לעבוד כמורה, ממש כמו אמי. ונולדה אמך מיכל, דור שלישי בארץ. אחריה נולד חנוך, ואחריו רננה.

ילדיי: מיכל (1980), חנוך (1983), רננה (1988-2006).

תמונה 7

גרנו כבר במגדיאל. בהוד השרון. סבא אבי התחיל לעבוד בתע"ש ואני בבית ספר 'עמי-אסף' בבית ברל. כן, לימדתי ספרות לבגרות במתכונת מורחבת ונהניתי מכל שנותיי שם. הקרבה לתלמידים הצעירים, לרוח הצעירה, לעולמם המרתק, לרעיונות התוססים, היכולת להעניק ולהעביר הלאה את מה שאהבתי – ספרות והאהבה לארץ. בכל הזדמנות היו הערכים מלווים וממוקדים כדי להבטיח שגם הצעירים יפנימו את מה שספגתי אני כנערה צעירה, כתלמידה, ממרחק השנים והניסיון. בנוסף לספרות הקמתי מגמת קולנוע, אהבתי השנייה. בעזרת הסרטים ותולדותיהם, יוצריהם ושחקניהם, הייתה זו הזדמנות לפתוח צוהר לאומנויות נוספות ולאופקים רחבים כהשלמה ללימודי הספרות והשירה. למרות עומס העבודה הגדוש, עם עבודות, ובגרויות והפקות במגמת קולנוע, אהבתי כל בוקר לקום ולצאת אליהם עם סקרנות ותשוקה לעבודה. הקשר בין שני התחומים האלה מעשיר את חיי עד היום, ביומיום.

הילדים גדלו ואיתם אנחנו. השתדלנו להעשיר את עולמם במה שאנחנו מכילים בתוכנו, כהורים. ושוב – ערכים. לזולת, למבוגר, לארץ, לאדמה, לסביבה, לתולדות המשפחה ולקשר איתה. והחשוב מכל – קשרים בינהם כיחידה אחת שבה כל אחד הוא אחד יחיד ומיוחד. בנוסף לטיולים הרבים בארץ הזדמנה לנו שליחות לפריז שם נפתחו שערי עולם ולנו כהורים היה אתגר לאקלם את הילדים. הם למדו בבית הספר הישראלי בפריז (שם לימדתי, ובנוסף עשיתי תואר שני בספרות וסבא עבד במשלחת תע"ש)), למדו צרפתית, רכיבה על סוסים, התעמלות מכשירים, והרבה הרבה חשיפה למדינות ותרבויות אירופאיות.

בתום 3 שנים, חזרנו למגדיאל….

סיפורי כסבתא

לימודים, עבודה, תיכון של הילדים, צבא, והנה…..אני סבתא.

נולדת ב-2008, נכדתי הבכורה, דור רביעי בארץ.

תמונה 8

ארבעה דורות

חווית הסבתאות היא מהמדוברות ביותר אצל סבתות….וסבים גם. כך גם אני. מספרת ומשתפת בכל השמחה והאושר שאת מעניקה לי, וגם אחיך הצעיר גיל-עד. וגדלת לתפארה. יפה, מוכשרת, שמחה, אהובה ונאהבת, ובעלת עיניים שחורות…והקשר ביננו מתעצם והולך. אנחנו מרבות לספר סיפורים, להחליף חוויות, לטייל, לשחק, לצחוק, ליצור אמנות יחד בסדנה שלי ובעיקר, לפנק ולהתפנק.

תמונה 9

סבא אבי וסבתא רבקה שכטר

סיפור אהבה שלי:

הזוית האישית

סבתא רבקה: "תאיר נתת לי את ההזדמנות המועצמת הזו ללוות אותך ואת אותי בתכנית הקשר הבין דורי זכיתי שהקול שלי כסבתא ישמע לאוזנייך וכך יושבת אני מקלידה לך את סיפור חיי המשפחה וחיי שיהיה מסד לסיפור חייך.

תאיר:" התכנית הזאת נתנה לי ידע על העבר של המשפחה ועברה של סבתא היה לי כיף ובעיקר זמן איכות עם סבתא".

מילון

תקופת הצנע
ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון

"אומנות לעם"
עמותה ציבורית שפעלה בישראל ומטרתה היתה להעשיר את חיי התרבות והאומנות ביישובי הפרפריה.

ציטוטים

”כל סבתא רוצה לספר סיפורים, אבל לא כל סבתא נשמעת ,ולא לכל סבתא יש קול“

”"כי כולנו חוליה אנושית אחת חיה" (מוטי המר)“

הקשר הרב דורי