מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי סבתא תקוה צ'אצ'י

סבתי תקוה ואני בחגיגת בר המצווה שלי.
מפגש משותף בגימנסיה
אוהבים את ישראל מרחוק

סבתי, תקווה צ'אצ'י, נולדה למשפחת כהן בשנת 1940 בעיר עמארה שבעיראק בשם "אמל". משפחת כהן מנתה עשר נפשות. היו לסבתי ארבעה אחים ועוד שלוש אחיות וסבתי היא הילדה התשיעית במשפחה. פירוש השם "אמל" בעברית הוא "תקוה".

אביה, ניסים, היה סוחר בדים בעיראק ואמה, רחמה, הייתה תופרת. כנהוג באותה עת, האב היה "שייח" המשפחה שכולם יראו מפניו. הבנים למדו והשכילו בזמן שהבנות עבדו בתפירה וסייעו בפרנסת הבית. סבתי, שהייתה הילדה הקטנה מבין הבנות, "הרוויחה" מכך שהייתה קטנה מספיק כדי לא להשתתף בפרנסת הבית, אך גם כילדה קטנה היה לה תפקיד משמעותי, שעליו יורחב בהמשך.

בשנת 1949, לפני העלייה ההמונית של יהודי עיראק לישראל, הייתה תנועה ציונית מחתרתית בעיראק, שנקראה "המחתרת החלוצית בעיראק", שהעבירה בין יהודי הקהילה את המידע לגבי העלייה החשאית לישראל. במהלך התקופה הזו אחיה של סבתי, שלמה, שהיה מדריך בתנועה זו, גילה שאפשר להבריח את יהודי עיראק דרך איראן ומשם לישראל. בכל שבוע שלמה הבריח שלושה אנשים באמצעות מדריכים שהגיעו במיוחד מישראל כדי לסייע בהברחה. באותו זמן שסבתי ובני המשפחה שעדיין נותרו בעיראק התארגנו לבריחה דרך איראן. בזמן זה השלטונות בעיראק הכריזו סוף סוף על עלייה לגאלית לישראל. בשנת 1950 סבתי ומשפחתה, כולל שלמה – שנשאר עם אחרוני העולים – עלו לארץ המובטחת, ארץ ישראל!

סבתי חוותה ילדות שמחה בעיראק אך גם מורכבת: מצד אחד, משחקי ילדות יצירתיים עם ילדי השכונה ומצד שני, ימים של הסתגרות בבתים בגלל אכזריות השלטונות ורדיפות היהודים. כפי שכתבתי, סבתי לא השתתפה בפרנסת הבית, אך מילאה תפקיד חשוב במחתרת הציונית: היא וחברותיה היו קופצות בחבל בחצר הקדמית של הבית, בזמן שאחיה שלמה היה מלמד עברית בחדרים הפנימיים של הבית את היהודים שהתכוננו לבריחתם מעיראק ארצה. תפקידה של סבתי היה לגלות עירנות ואם היו עוברים שוטרים עיראקיים סמוך לבית – היה עליה לשנות את שיר הקפיצות בחבל, כדי שהיהודים הלומדים בתוך הבית יבינו שעליהם להישמר.

העלייה

במטוס ענק מעיראק, עם חנייה קצרה בקפריסין, סבתי ומשפחתה הגיעו לפרדס חנה. בהתאם לתקופה בה הגיעו לישראל, שירי ט"ו בשבט היו השירים הראשונים שלמדה בעברית. סבתי עלתה לארץ כילדה בת 10. היא הופתעה והתרגשה מאוד לראות שבארץ ישראל גם ילדים קטנים רוכבים על אופניים משלהם. בעיראק, רק לגדולים היו אופניים והם השתמשו בהם ככלי תחבורה פרטי למקום העבודה ולשאר סידוריהם. בארץ, האופניים לילדים הקטנים שימשו למשחק ולהנאה. ההתרגשות של סבתי נבעה מכך שבעיראק הם המציאו משחקים מכל מה שמצאו, לדוגמה גרב מגולגלת בתוך גרב – כדי ליצור כדור..  ה"העושר" של האופניים נראה לה כמו חלב ודבש.

כשהסוכנות היהודית החליטה לפזר את העולים ברחבי הארץ, אביה של סבתי התעקש לעבור לירושלים. השכונה הראשונה בה התגוררו הייתה "מוסררה", כיום "מורשה". התקופה השתנתה וסבתי, בניגוד לאחיותיה, זכתה ללמוד במקביל לעבודות בהן עבדה. היא הפכה להיות בשלנית מדופלמת, וכשאימא שלה חלתה היא נאלצה להחליף אותה במטבח. ה"אילוץ" הזה הפך לאהבה גדולה ולמקצוע בו עבדה לאורך השנים.

סבתא הכירה את סבא פואד דרך חברים משותפים וכשהייתה בת 19 הם התחתנו באולם "ארמון" שבירושלים. נולדו להם ארבעה ילדים – ואימא שלי, נחמה, קרויה על-שם רחמה, אמה של סבתי.

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בגימנסיה העברית בירושלים בשנת תש"ף (2020), בהנחיית המורה המוביל- אלירן דיין.

מילון

המחתרת החלוצית בעיראק
ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית בעיראק בין השנים 1941-1951. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל.

ציטוטים

”אם היו עוברים שוטרים עיראקיים סמוך לבית היה עליה לשנות את שיר הקפיצות בחבל“

הקשר הרב דורי