מאגר סיפורי מורשת

הנכדה רומי טגור מתעדת את חייה של סבתה רוחל'ה חמי:

במצרים, לפני העלייה לארץ

ממה שאני זוכרת, לפני שעלינו לארץ, בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור. אנחנו חיינו במצרים ואז פתאום נפלה פצצה בלילה והתעוררנו, הכל היה מלא בהריסות ונאלצנו לברוח מהבית. דוד שלי בא ולקח אותנו למקום יותר בטוח. אחר כך, ההורים שלי עשו את כל הסידורים בשביל לעלות לארץ. זה מה שאני זוכרת ממצרים.

במצרים הספקתי להיכנס לבית ספר בתקופה הזאת, לא הספקנו הרבה, לא הספקתי הרבה ללמוד אבל אני זוכרת שבבוקר היו מתכנסים כולם בחצר בית הספר ועמדו דום כמו שוטרים עם תלבושת אחידה והתייחסו מאוד ברצינות למעמד הזה. בכיתות היינו צריכים לעמוד בכל פעם שהמורה נכנס, כשמישהו התנהג לא יפה, המורה יכל להרשות לעצמו לבקש ממנו להושיט את הידיים והיה מכה אותו עם סרגל, פעם המורה היה יכול לעשות הכל!

העלייה לארץ

עלינו ארצה והייתי בת שש בערך, חיינו קצת במעברה ואחר כך עברנו לבית מאוד קטן בתל אביב ושם הכניסו אותנו, ילדים בכל מיני גילאים, לכיתה א'. היו אפילו ילדים בני עשר שגם היו עולים חדשים מכל מיני מדינות! תארי לעצמך ילד כל כך גדול וילדה קטנה בת שש? הכל היה מעורבב ולא מסודר לפי גילאים. רובנו לא הבנו עברית והיה ממש קשה. לקח זמן עד שלמדנו עברית. ככה עברנו את כיתה א'. לאחר מכן כיתה ב' וכן הלאה, בגיל מסוים הגדולים נשרו בגלל שלא היה להם נוח, כל כך גדולים ובכיתות כל כך נמוכות! אז הם עזבו את בית הספר והלכו לעבוד והם היו באמת מסכנים כי לאחר מכן הם לא המשיכו ללמוד ונאלצו לעבוד בעבודות שלא הצריכו מהם כלום. את יודעת, שליחויות, הובלת משאות, סחיבת דברים ובאמת דברים מאוד פשוטים שהיום אף אחד כמעט ולא עושה.

יותר מאוחר התחילו עם תנועות הנוער, השומר הצעיר, הנוער העובד, אני ועוד קבוצה של ילדים הלכנו לנוער העובד וקבוצה אחרת הלכה לשומר הצעיר. פעם בשבוע היו לנו פעילויות וכל מיני משחקי חברה ונפגשנו בשבתות ובחגים. ככה העברנו את הזמן. זו הייתה תקופה שבאמת, עשינו המון שטויות. יותר מאוחר היה מקובל להירשם לבית ספר יסודי או לבית ספר חקלאי או לבית ספר תיכון ואני התחלתי לעבוד בערב ולמדתי במשך היום, ראיתי שהיה לי מאוד קשה לשלב את שניהם וגם התחבורה לא הייתה מי יודע מה. הייתי מסיימת ללמוד וצריכה ללכת ברגל הביתה, אז עזבתי את זה. אחר כך הלכתי ללמוד פקידות ואחרי שלמדתי התחלתי לחפש עבודה והתחלתי במשרד של עורך דין ושם ראיתי מה הם החיים הטובים, אנשים טסו לאיזו מדינה שרצו, טסו לחופשות.. אחר כך הלכתי לעבוד בדואר.

תעסוקה

בגיל 18 אני עבדתי בדואר. זאת הייתה עבודה עם פרנסה שיכולתי להתקיים ממנה. לא כמו העבודות האחרות. הגיע לדואר עובד, שבעצם הכיר לי את חיים, בעלי. לאחר מכן, לעובד ההוא היו כרטיסים להצגה, הוא קנה בשביל חיים שני כרטיסים ובשבילי שניים, חיים הזמין את אחד החברים שלו ואני את חברה שלי. זאת הצורה שהכרנו בה. להצגה קראו "הבובה השבע עשרה" וראינו אותה בקאמרי. כעבור זמן קצר התאהבנו והתחתנו. עברנו לגור לבית בתל אביב. שנינו עבדנו והכל היה בסדר, עד שהגיע המיתון. נאלצנו לשוט לקנדה כי המצב הכלכלי בארץ לא היה טוב. הסתדרנו שם ומהר מאוד מצאנו עבודה, שכרנו דירה והתאקלמנו אך חיכינו לעדכון ברגע שהמצב בארץ יחזור להיות טוב, ככה המצב נמשך לתקופה של בערך שנה וחצי. בזמן שהיינו שם, שמענו שהתחילה מלחמת ששת הימים, זאת הייתה מלחמה קצרה אבל קשה. ברגע הזה הבנו שאין לנו מה לעשות בקנדה. אנחנו כאן ובארץ נלחמים. החלטנו שאחרי שהמצב ישתפר נחזור לארץ. אחרי שהמלחמה הסתיימה, שמענו מקרובי משפחה שהמצב בארץ השתפר מאוד ושאפשר לחזור ולמצוא עבודה. סידרנו הכל ועלינו על הספינה בחזרה לארץ.

כשהגענו לארץ, נולדו איריס וערן. אנחנו קנינו שטח ואת הבית בנינו במשך כמה שנים. לאט לאט הבית נבנה והיה אפשרי להסתדר ולחיות בו. בתקופה הזאת, לא היה לנו המון כסף ולא יכולנו להרשות לעצמנו הרבה דברים, הבילויים שלנו היו הליכות לחוף הים מדי פעם והיינו נשארים המון בבית, חיים הקריא להם סיפורים והם היו רוקדים ושרים ביחד, היה לנו לול בחצר עם תרנגולות והיינו לוקחים מהן ביצים ומשתמשים בהן. בכל זאת, מדי פעם היינו נוסעים למקומות כמו ירושלים ואילת ומבלים שם, אך זה לא היה קל כמו היום, היה צריך לנסוע באוטו או באוטובוס, מה שלוקח יותר מארבע שעות. לא כמו היום שאפשר לטוס לאילת בקלות ולהגיע לירושלים בקלות, זה מה ששונה מהיום, מגיעים למקומות כמו חיפה, ירושלים ואילת אפילו על בסיס יומיומי. לא היה שפע כמו שיש היום והסתפקנו במועט, במה שהיה. לא ראינו מה קרה מחוץ לישראל ובמקומות אחרים וזה לא השפיע עלינו. היום אפשר בקלות לקנות דברים כמו מקרר, מכונת כביסה וכו', פעם כדי לקנות מכונת כביסה, היינו צריכים לעבוד כמה חודשים טובים וכך לגבי כל דבר שהיינו צריכים לבית.

ראיון עם אימא שלי, איריס, על הילדות שלה

-ערב טוב אימא, מה שלומך?

אני מרגישה מצוין ואני שמחה שאת מראיינת אותי. אני מקווה שחלק מהדברים יחדשו לך.

-תודה שאת יושבת איתי לריאיון הזה. אני אשאל אותך כמה שאלות לגבי הילדות שלך.

-איזה זיכרון ילדות יש לך מאמא או אבא?

הזיכרון הכי חזק שלי הוא מהתקופה שהייתי בת שבע ועד שהייתי בת עשר בערך. בכל השנים האלה, ההורים שלי בנו בעצמם את הבית שגרנו בו. אנחנו גרנו בבית קטן של שני חדרים עם חצר גדולה מאוד ואבא שלי, שהיה מהנדס אזור בחברת בנייה גדולה ויש לו הבנה בבנייה וידי זהב, פשוט בנה את הבית ביחד עם אימא שלי מאפס, בידיים. בנוסף, הוא גם תכנן את הבית מבחינת אדריכלות וקונסטרוקציה (קונסטרוקציה – המאפיינים הטכניים של הבנייה, לדוגמה – בטון, יסודות, חיזוקים ועוד..) את רוב הדברים הם עשו בעצמם ובנו את הקירות בלוק אחרי בלוק. הם הזמינו פועלים רק למשימות מאוד מסוימות כמו חשמל, ריצוף, טיח והנחת הרעפים של הגג. כשהבית היה מוכן, אבא שלי, כנגר חובב, בנה את כל הרהיטים בעצמו, כולל המטבח. זה הבית שלהם ואלה הרהיטים שלהם עד היום, כבר ארבעים וחמש שנה. בתקופה הזו, כל הכסף שאבא שלי הרוויח שימש בשביל הבנייה של הבית ולא היה כסף לבילויים ולשום מותרות שרצינו. הבילוי העיקרי היה שכל חופש גדול, כמעט כל יום, הייתי הולכת עם אח שלי ואימא שלי לים. היינו נוסעים באוטובוסים הלוך וחזור, היינו מבלים בים כל היום והיינו חוזרים בערב. כל חופש גדול זה היה בילוי של כמעט חודשיים ללכת כל יום לים. זה היה בילוי נפלא והיה מאוד כיף, לכן אני זוכרת את זה לטובה. הסיבה העיקרית הייתה שאימא שלי חשבה שזה מאוד בריא. היא חשבה שאם היא תיקח אותנו כל יום לים במשך חודשיים אז אנחנו לא נהיה חולים בחורף. זה לא ממש עבד אבל לפחות נהנינו מהים…

-מדוע את זוכרת דווקא את הזיכרון הזה של בניית הבית?

הבנייה של הבית ליוותה אותי חלק גדול מהילדות, זאת הייתה חוויה יומיומית כי אנחנו גרנו בבית קטן מאוד וצפוף בו חלקנו חדר אני ואחי, ובמקביל נבנה מסביבנו בית גדול ויפה. בעצם, אפשר להגיד שחלק גדול מהילדות שלי אני חייתי ממש בתוך אתר בנייה והכי מעניין זה שמי שניהל את הבנייה ומי שביצע את רוב העבודה היו ההורים שלי. אני ואח שלי ראינו את הבית הולך ונבנה לנו מול העיניים כל יום. היו דברים שאפילו נתנו לנו לעזור בהם. כשהייתי כבר יותר גדולה, אבא שלי ממש לימד אותי על חשמל, אינסטלציה ותיקונים ועד היום אני יודעת הרבה מאוד דברים בזכותו. יש לי ארגז כלים בבית וגם הילדים שלי רואים אין אני מתקנת דברים ועוזרים לי. למשל – אני יודעת להחליף שקעי חשמל ולהתקין גופי תאורה בעצמי וכשבעל מקצוע מגיע לתקן משהו אני יודעת מה לשאול ולפעמים אפילו מכוונת אותו למהות התקלה.

-יש חברי ילדות שאת בקשר איתם עד היום?

כן. יש לי קבוצה של בנות שהיו איתי בכיתה א' ואנחנו עד היום בקשר. עד לפני הקורונה היינו מארגנות מדי פעם מפגשים, כל פעם בבית של מישהי אחרת, וגם מתכתבות בינינו בקבוצת הווטסאפ של החבורה. עכשיו זה קצת דעך.

-מה היו המשחקים והתחביבים שלך בתור ילדה?

מאוד אהבתי ללכת לספריה. הייתי הולכת לספריה כל יום והייתי קוראת כל יום לפחות שני ספרים – אחד בספריה ואחד בבית (לפעמים הספקתי לקרוא בספריה יותר מספר אחד) ולמחרת הייתי מחליפה את השניים בשניים אחרים. בעיקר אהבתי קריאה אבל אהבתי מאוד גם רקמה, אהבתי לעשות גם רקמה וגם שטיחים (קיבלתי שטיח עם ציור של ארנב עם גזר ליום ההולדת שלי, זה היה יקר, וכל כך רציתי שטיח, רקמתי אותו לאט לאט שלא ייגמר. זה היה מרגש מאוד) וגם אהבתי להכין קינוחים.

כשהייתי נערה, ההורים שלי היו מזמינים חברים ואני הייתי נכנסת למטבח ומפנקת אותם בקינוחים מושקעים כמו: בננות מטוגנות, פנקייקס, בלינצ'ס עם גבינה וצימוקים והמון המון סוגים של עוגות. נהניתי מאוד לעשות את זה והייתי מעולה בזה. אימא שלי מאוד שמחה, כי היא תמיד הייתה בשלנית מצוינת, אך עד היום היא לא יודעת להכין קינוחים.

סבתא באמת בשלנית מצוינת. איזה מאכל שלה אהבת במיוחד כשהיית ילדה?

אימא שלי תמיד מאוד השקיעה בבישולים, אבל אני לא הייתי אכלנית גדולה ולכן ברוב הארוחות לא כל כך רציתי לאכול. מה שכן, תמיד אהבתי מאוד וזכור לי לטובה, שבכל בוקר שבת אימא שלי הייתה מתעוררת מוקדם ואופה בורקס גבינה מבצק עלים שהכינה בעצמה. כל בוקר שבת אני ואחי היינו מתעוררים לריח של תבנית בורקס טרי שיצאה מהתנור. ארוחת הבוקר כל שבת הייתה ארוחה בולגרית (המוצא של אבא שלי מבולגריה) של בורקס גבינה טרי עם המון שומשום, גבינות, סלט, ביצים קשות וזיתים.

-הייתה פעילות מסוימת שאהבת לעשות ביחד עם אימא או אבא?

הילדות שלי הייתה ילדות שבה ההורים היו מאוד עסוקים. גם בבנייה של הבית, גם בפרנסה. לא היו הרבה בילויים ולא היה כסף. אני זוכרת לטובה שפעם בשנה היה נופש מטעם העבודה של אבא שלי והיינו יוצאים לסופ"ש במלון וזה היה מאוד מיוחד בשבילנו. מלבד זה, רוב הדברים שעשינו היו בילויים צנועים מאוד כמו ארוחות ערב משפחתיות, פיקניקים עם חברים של ההורים או ביקור אצל דודים. בילינו הרבה ארבעתנו בבית ורוב הזמן זה הספיק לנו ולא הרגשנו שחסרים לנו בילויים אחרים. כשהיינו בבית, בין היתר אהבתי מאוד שאבא שלי היה מקריא לי ולאחי בהמשכים את הספר על רובינזון קרוזו מאת דניאל דפו. זה היה ספר ארוך, בתרגום ישן, היו בו הרבה מילים קשות והרבה פעמים לא את הכל הבנתי. כמעט כל ערב היינו יושבים בגינה על כיסא נדנדה, אני ואח שלי ביחד עם אבא שלי והוא היה מקריא לנו את הספר הזה וגם היינו רוקדים ביחד. אני חושבת שאחת הסיבות שמאוד אהבתי את הספר הזה היא שהיו קווי דמיון בין הפעולות שרובינזון קרוזו עשה על האי הבודד כדי לבנות לעצמו מחסה ולהסתדר, לבין הפעולות שההורים שלי עשו כשהם בנו את הבית.

כשגדלתי קצת, גידלנו שרקנים, ממש אהבנו אותם. השרקן הראשון שלנו חי אצלנו המון שנים. קראנו לו גושי והוא היה קשור לאבא שלי ונהג לצייץ כשאבא שלי יצא לגינה, כדי שאבא שלי ירים אותו, ואז הוא נהג לטפס לו על הכתף. הייתה תקופה שאבא שלי בנה לול עץ וגידל בו שמונה תרנגולות שנתנו לנו ביצים טריות כל יום. הוא סיפר תמיד שכשהיה נער ועלה לארץ הוא עבד בקיבוץ בענף הלול ולמד לגדל תרנגולות ולטפל בהן, הוא התגאה בכך וסיפר לנו על כך המון ובאמת גידל את התרנגולות לתפארת והן נתנו המון ביצים. לחלק מהן אפילו נתנו שמות כמו לחיות מחמד. תרנגולת אחת נקראה קופי כי הייתה לה כרבולת מקופלת. אחת אחרת נקראה שרוקי כי היה לה מקור שנראה כמו משרוקית. זה היה כיף ומיוחד.

-סבא סיפר לך שהיה עובד בלולים ולמד איך לגדל תרנגולות כשהיה נער. מה עוד אימא ואבא סיפרו לך על עברם?

אימא שלי כמעט ולא סיפרה לי על העבר שלה. היא סיפרה מעט מאוד, היא סיפרה שהיא לא זוכרת כמעט כלום מהארץ שהיא נולדה בה כי היא עלתה לארץ בגיל מאוד צעיר. אבא שלי סיפר המון והוא מספר עד היום המון. גם על הילדות שלו שחלק ממנה הייתה בתקופת השואה, על התקופה שהוא היה נער, על העלייה לארץ כשהיה בן 14, ועל התקופה שהוא היה חייל. הוא לא מפסיק לספר, הוא תמיד סיפר המון וגם היום.

תודה רבה אימא. לא ידעתי על הרבה מהדברים שסיפרת לי בריאיון הזה ואני שמחה שסיפרת לי.

משחק ילדות של סבתא רוחל'ה

שם המשחק: חמש אבנים. ציוד למשחק: חמש אבנים קטנות. איך מנצחים? מי שמצליח לאסוף את כל חמש האבנים בלי להפיל אותן. איך משחקים? מניחים על הרצפה חמש אבנים. בהתחלה צריך לקחת אבן אחת ביד ולזרוק אותה באוויר ולהנחית אותה על גב היד, לוקחים כל פעם עוד אבן (מתחילים עם אחת, אחר כך שתיים, לאחר מכן שלוש וכ'ו)  עושים עם האבנים את התנועה הזאת, מי שמצליח לעשות אותה כל חמש הפעמים ברצף בלי שאף אבן נופלת הוא המנצח.

געגוע של סבתא רוחל'ה

כשהיינו ילדים אבא שלי, אחרי מאמץ מאוד גדול, קיבל רישיון למכור נפט. אז זה היה משהו גדול. קנינו סוס ועגלה וכל כמה ימים הוא היה הולך עם הסוס ועם פעמון. אנשים יצאו לקנות נפט בשביל להפעיל את התנור לחימום ואת המכשירים בבית. במקום שהיום מכניסים תקע לשקע אז קנו נפט. הכל עבד על נפט למעט תאורה והדברים האלה.

הדלקנו פרימוס שזה כלי שממלאים בו נפט והוא מתחיל לעבוד לחימום אוכל כמו גז בכיריים היום. אז אפילו השתמשו בזה כדי לחמם מים בשביל להתרחץ.

זאת היתה תקופה שאם אני אספר לך את לא תדעי על מה אני מדברת, לא היה מתג חשמל שהדלקנו ונגמר, היו לוקחים פח גדול וממלאים מים, היו מדליקים את הפרימוס הזה ומחכים שהוא יחמם, מקררים קצת את המים ושופכים עלינו, ככה התרחצנו! ולא רק אנחנו, כל השכנים!

בדרך הזאת חיינו כשהיינו ילדים, החיים היו מאוד קשים אבל אני מתגעגעת לפשטות שהייתה אז, לחברות בין השכנים, למשפחתיות, לזה שהיינו ביחד כל הזמן גם כשהיה קשה ועזרנו אחד לשני. אני גם מתגעגעת לימים שבהם כל אחד הסתפק במה שהיה לו והיה פחות לחץ ותחרות ולא מדדו את החשיבות אחד של השני לפי כמות רכוש או כסף.

תודה רבה סבתא, החיים האלו באמת נשמעים מאוד קשים אבל אני מבינה למה את מתגעגעת. תודה שהיית איתי כאן בראיון. הרבה מהדברים שסיפרת לא ידעתי.

הזוית האישית

סבתא רוחל'ה: זאת היתה חוויה, חיכיתי לשמוע את הקול שלך השאלות שלך היו לעניין, נהניתי מכל רגע. אנחנו מאוד קרובות וזה אפילו קירב אותנו יותר. אני אשמח להשתתף בעוד סיפורים ולתעד עוד. אני מקווה שלמדת משהו חדש מהתכנית.

רומי: בהתחלה דחיתי את כתיבת הסיפור, אבל למדתי המון דברים חדשים והבנתי שאני צריכה להפסיק לדחות אותו. מאוד נהניתי לשמוע את סיפור חייה של סבתא כי בדרך כלל היא לא מדברת עליו אני שמחה שהשתתפתי בתכנית.