מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל דרור ואני בכיתה ה' בבית ספר דוד ילין בתל אביב.

לאמא שלי קוראים נועה ולאבא שלי עמי, יש לי אחות, שירה (שישי), בכתה ד' ואח גילי, בגן.

סבתא שלי נעמה, אמא של נועה ,אמא שלי, נולדה בירושלים שנתיים לאחר קום המדינה –כלומר שנתיים אחרי שמדינת ישראל קיבלה עצמאות . זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות המדינה הצעירה קלטה תוך זמן קצר למעלה ממיליון עולים חדשים מארצות ערב, ארצות צפון אפריקה אשר נאלצו לעזוב את ביתם מכיוון שהמדינות בהן חיו הפכו למדינות אויב למדינת ישראל . וגם אלפים מניצולי השואה שהגיעו מאירופה למדינת ישראל.

 סבתא נעמה בילדותה

כרמלה אמא של סבתא הייתה אחות שעבדה בבית החולים "הדסה" ואבא של סבתא, מוסה, היה חבר ב"שלב" שהייתה חברת משאיות אשר הובילה פוספטים, מלחים, מים המלח.

כשסבתא הייתה בגיל חמש עברה המשפחה ,סבתא, מיכל אחותה הגדולה וההורים שלהם לאשקלון שהייתה עיר צעירה .

אמא של סבתא עבדה כאחות במעברות, שהיו שכונות של אוהלים ובתים מפח בהם גרו העולים החדשים אשר רק נקלטו בארץ. אבא של סבתא הפך להית חקלאי, הוא קנה יחד עם חברים פרדס והוא בעזרת פועלים שרובם היו עולים חדשים עיבד את הפרדס. ההורים של סבתא עזרו לעולים בתהליך קליטתם בארץ וכך גם החברים שלהם, שהיו וותיקים בארץ.

השנים הראשונות של המדינה היו שנים קשות מבחינה כלכלית וחברתית: כמו שכאשר ההורים של סבתא בני הישוב אשר חיו בארץ לפני שהעולים הגיעו, קלטו אותם. התחלקו איתם במעט שהיה: באוכל, כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושים להקצבת מזון . לא יכלו ללכת לקנות ביצים או בשר או מצרכים חיוניים אחרים בלי פנקס התלושים. בנוסף סייעו ילידי הארץ לעולים ליצור מקומות עבודה ולעבוד בהם. הדריכו אותם, לימדו אותם עברית ועזרו להם להיקלט במדינה שהייתה חדשה להם.

בשנים הראשונות באשקלון סבתא הייתה בגן יחד עם קבוצת ילדים שגם ההורים שלהם היו חדשים באשקלון. חלקם עזבו קיבוצים והתחילו חיים חדשים בעיר הצעירה אחרים הגיעו כעולים חדשים מארצות שונות ואלו היו שנותיהם הראשונות בארץ. זה היה קיבוץ גליות אמיתי והיו הבדלים גדולים ושונות בין האנשים אבל היה הרבה משותף: כולם עשו מאמצים למען המדינה החדשה. הייתה הרבה עזרה הדדית. הייתה חדוות יצירה ותחושה שכל אחד חייב להתאמץ ולהקדיש זמן לאחרים בכדי שהמדינה הצעירה תתפתח.

בזמן הפנוי הילדים שיחקו בחוץ. לא הייתה טלוויזיה ולא היו מחשבים הם שיחקו במשחקי כדור , במחבואים, בקלס, בחמש אבנים, במשחקי קופסא כמו במונופול, בדוקים, בלוטו, במשחקי רביעיות. הרבה שעות אחר הצהרים הילדים נסעו באופניים. בילו עם ההורים על שפת הים .למדו לשחות בגיל מאוד צעיר. שחו בים.

אני משווה עם סבתא את הילדות של אז, כשהיא הייתה ילדה ואת הילדות שלי. מצאנו הרבה הבדלים אבל גם הרבה דברים משותפים: היה חשוב להיות בחברה, שיהיו חברות טובות. גם אני מנגנת , שוחה ונהנית מטיולים משפחתיים כמו הימים שסבתא הייתה ילדה. גם סבתא שיחקה במונופול, עם כסף מנייר ולא עם כרטיס אשראי..

כשסבתא הייתה בכיתה יא' פרצה מלחמת ששת הימים כל הכיתה של סבתא התנדבה לעבוד בבית החולים באשקלון לעזור לטפל ולעודד חיילים פצועים. אחרי המלחמה הייתה בארץ אווירת ניצחון גדול.

אחרי בית הספר התיכון סבתא התגייסה לצבא ושירתה בחטיבת שריון בתפקיד קצינת ח"ן- חייל נשים. היא הייתה אחראית על החיילות. הן הגיעו ממשפחות בעלות אופי שונה, מכל קצווי הארץ- מערים, מקיבוצים וממושבים. ממשפחות וותיקות וממשפחות של עולים חדשים והיה צריך לעשות ביניהן היכרות, לדאוג שיהיה להן נעים לשרת בצבא ולמלא את התפקידים החשובים שלהן.

אחרי הצבא עברה סבתא לגור בירושלים וללמוד באוניברסיטה בחוגים להיסטוריה כללית והיסטוריה יהודית ובנוסף למדה לימודי הוראה בכדי שתוכל ללמד בתיכון.

ירושלים הייתה עיר ש"חוברה לה יחדיו" , – במלחמת ששת הימים העיר המזרחית והעיר המערבית חוברו אחרי שנים רבות של הפרדה ולכן היה נעים לטייל בכל שכונות העיר גם היהודיות וגם הערביות.

הייתה בעיר אוירה נעימה, היו בירושלים סטודנטים, צעירים רבים שיצרו מקומות בילוי. התחושה הייתה שהניצחון במלחמת ששת הימים ימשך והחברה בארץ תהנה מימנו.

קרוב לסוף הלימודים פרצה מלחמת יום הכיפורים וסבתא גויסה למילואים זו הייתה תקופה קשה ועצובה במדינה אשר איבדה חיילים רבים. משפחות רבות איבדו בנים ובארץ שררה אוירה של עצב ודאגה. הרגשה לה היו שותפים רוב התושבים.

סבא למד בטכניון בבאר שבע והם עברו לגור בבאר שבע . סבתא התחילה ללמד בבית ספר יסודי בכיתות ד' ו-ה'. זה היה בית ספר בשכונת מצוקה . רוב התלמידים היו ילדי עולים אשר היו זקוקים להרבה חום ואהבה וגם להרבה העשרה לימודית נושאים שבבית הם לא קיבלו. סבתא לימדה אותם הרבה שירי ארץ ישראל ,סיפרה להם סיפורי ארץ ישראל ולקחה אותם לטיולים רבים ככול האפשר ברחבי הארץ בכדי להקנות להם אהבת מולדת .היא אפילו דאגה שיהיה להם מאמן בכדור-רגל וכך הם הפכו לשחקנים טובים ולתלמידים טובים.

כאשר נועה, אמא שלי, נולדה עברה המשפחה לאשקלון. שם גרו ההורים של סבתא וההורים של סבא. אחרי נועה נולדו האחים של אמא שלי, איה ודניאל. סבתא התחילה ללמד בבית ספר תיכון וכעבור מספר שנים הייתה מנהלת בית ספר ולמדה לתואר השני במנהל החינוך . אבא שלי, עמי, היה תלמיד בבית הספר שסבתא שלי ניהלה. היא הכירה אותו, אפילו לפני אמא שלי..

חוץ מללמד ולנהל העבירה סבתא לתלמידים תכניות למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול.

כשסבתא עזבה את מערכת החינוך היא למדה עבודה סוציאלית ועברה לנהל מחלקה לטיפול בהתמכרויות. במחלקה טופלו אנשים מכורים לסמים ולאלכוהול במטרה להפסיק את השימוש בחומרים המזיקים לגוף ולנפש. במסגרת העבודה סבתא הקדישה הרבה זמן לעידוד הנשים והילדים של האבות המטופלים היא ארגנה לילדים קייטנות, טיולים והפתעות. לאמהות שלהם, ארגנה קבוצות תמיכה.

סבתא עברה לעבוד ב"רשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול" שם הייתה אחראית על תחום החינוך והמניעה. במסגרת העבודה סבתא כתבה תכניות למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול לילדי גן, לתלמידים בבית ספר יסודי, לעולים חדשים, לחניכים בתנועות נוער , להורים ולעובדים במקומות עבודה. כל התוכניות כללו אותם נושאים: כישורי חיים, ידע על סוגי סמים והשפעותיהם ודרכים להשפיע ולמנוע שימוש מזיק בסמים ובאלכוהול. כמו כן סבתא יצגה את הרשות למלחמה בסמים בוועדות בכנסת ובמשרדי הממשלה האחרים כמו משרד החינוך , משרד הקליטה , המשרד לביטחון פנים .על מנת שהתכניות שכתבה יועברו בבתי הספר ובקהילה, סבתא הנחתה והדריכה מורים, מנהלים, מדריכים והורים.

כעבור כמה שנים נבחרה סבתא להיות מנכ"לית עמותת "אל סם”. העמותה מטפלת בבני נוער המשתמשים בסמים במטרה שיפסיקו ויחזרו לבית הספר או לעבודה כמו לפני השימוש בחומרים האסורים.

לפני כמה שנים סבתא יצאה לפנסיה, הפסיקה לעבוד ויש לה עוד יותר זמן להקדיש לנו, הנכדים שלה.

ארבעה דורות 

סבתא מתעניינת בשיעורים שלנו ובתחביבים שלנו. מארחת אותנו וביחד אנחנו מכינים ארוחות טעימות ואופים עוגות. סבתא אוהבת לקרוא והיא מעודדת אותי לקרוא. היא אומרת, שמי שקורא הרבה מרוויח עולמות דמיוניים שלמים. אנחנו גם שוחות יחד בים ובבריכה.

סבתא מאוד גאה שאני מנגנת. אנחנו נוסעות יחד באופניים. סבתא מעודדת אותי ואת אחותי להתעמל ובאה לראות אותנו בחוג בקרקס וברכיבה על סוסים.

 מיכל רוכבת על הסוס

 מיכל מנגנת

בשעות הפנאי סבתא מפסלת ולעיתים אנו יוצרות יחד.

העשרה

אל סם – עמותה רשומה בישראל, שנוסדה בשנת 1974 על ידי עדה מכנס. העמותה מציעה טיפול לבני נוער וצעירים עד גיל 24, שנפגעו משימוש לרעה בסמים ו/או באלכוהול.(ויקיפדיה)

תשע"ו 2016