מאגר סיפורי מורשת

הימים הראשונים במושב "אמונים"

נולדתי בתאריך  30/9/1948 בכפר ויתקין, 4 חודשים לאחר קום המדינה. בגיל שנה וחצי הגעתי עם הורי, אורה ואריה אוחנה למושב אמונים. המושב הוקם ע"י גרעין של 77 עולים ממצרים, בהם הוריי, כולם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים – מהנדסים, רואי חשבון, אנשי חינוך ועוד. ביום 4/1/1950, ט"ו טבת התש"י, עלה הגרעין על הקרקע והקים 92 יחידות משקיות. בשנותיו הראשונות קראו למושב בשם אשדוד ג' בגלל הקרבה לעיר אשדוד. מספר שנים מאוחר יותר ועדת השמות הארצית החליטה ששם המושב יהיה אמונים, בנימוק שיהודי מצרים שמרו אמונים לעם ולמולדת במשך כל תקופתם בגולה. הפרנסה בשנים הראשונות לא הייתה קבועה, ועם המעבר מאוהלים לבתים היה צורך בהרבה ידיים עובדות. העבודה כללה סלילת כבישים במושב; חפירת תעלות מים; זיפות צינורות מים; יצור בלוקים לבניית בתי המושב; איסוף חומרי בניין מהכפר הערבי ומכירתו; קטיף בפרדסים של בית חנן ובית עובד ועוד.

אני והורי אורה ואריה

הקמת בית ספר "רגבים"

נושא החינוך היה מאוד חשוב לקהילה שלנו, קהילת יהודי מצרים, שכן כולם התחנכו בבתי ספר יוקרתיים בעודם במצרים, ושנה לאחר הקמתו של המושב, בשנת 1951, הוקם בית הספר באמונים. מייסד ביה"ס היה דוד שלי (האח הגדול של אבא שלי), שלמה אוחנה, ששלט בשפה העברית. הוא אלתר שני ספסלים, שולחן קטן, מעמד ללוח והקים את ביה"ס, תחת כיפת השמיים ליד עץ שקמה. בכיתה הראשונה היו 9 תלמידים בגילאי 8-14. תוך תקופה קצרה נבנה בית קטן ששימש לביה"ס והוקמו בו שתי כיתות ומטבחון קטן. כשמלאו לי שש שנים גם אני הלכתי לביה"ס הזה, והיום גם את לומדת באותו בי"ס בדיוק, ששמו שונה מ"אמונים ל"רגבים".

המנהל הראשון של בית הספר

תעלומת הטרקטור

כשהייתי חוזרת מביה"ס, הורי שעבדו בעבודות השדה היו לוקחים אותי אתם באגריה (טרקטור עתיק) אל השדה, שם היו שמים אותי בתוך ארגז להשגחה לידם. באחד הימים יצאתי מהארגז מבלי ששמו לב ועליתי לעגלה של הטרקטור, שהייתה עמוסה בארגזים, ונרדמתי. בינתיים, הורי שמו לב שנעלמתי והתחילו לחפש אחרי, משלא מצאו אותי נבהלו וגייסו את אנשי המושב לחיפושים נרחבים – בבתים ובשדות. לאחר כמה שעות התעוררתי והתעלומה נפתרה.

טרקטור אגריה

תקופת הצנע

במושב הייתה צרכנייה (מכולת קטנה) שסיפקה מזון לתושבים, אבל בתקופה בה הוקם המושב בשנות ה – 50 הייתה תקופת צנע בארץ ולא היה מספיק מזון ותרופות לאנשים, הם סבלו מרעב מתמיד והמדינה הקציבה לכל אדם מזון, למרות שאני לא הרגשתי מחסור כי הייתי בת יחידה במשך 10 שנים והרי דאגו לכל צרכיי. גם השכנים מאוד אהבו אותי ותמיד פינקו אותי במטעמים ודברים טובים. במושב לא היה כביש באותה תקופה ולא היו מגיעות משאיות. האוטובוס של אגד הביא אתו את הלחם והחלב. הבשר שהיה מגיע בנפרד לא היה משובח ולפעמים אפילו מקולקל. פעמיים בשבוע הצרכנייה הפכה לטיפת חלב שם שקלו את התינוקות על המשקל של הצרכנייה.

התינוקת הראשונה במושב

הצרכנייה שימשה גם כדואר ובעיקר כמקום מפגש לאנשי המושב. צריך לזכור שבאותם ימים לא היו מקררים לכן התושבים הגיעו לצרכנייה לפחות פעמיים או שלוש ביום, כל פעם שהגיע אוטו אחר של מזון (מרגרינה, דגים, קרח, גבינה, חלב ובשר). בבתים כל אחד אלתר מקרר לפי הרעיון שלו – בור באדמה, חיתול רטוב, בצל, על אדן החלון לכיוון צפון משם הגיעה רוח קרה ועוד…

ניתן למצוא את סיפור תולדות מושב אמונים בספר "ושבו בנים לגבולם" פרי עטו של אבי, אריה אוחנה ז"ל.

הזוית האישית

שחר: העבודה יחד עם סבתא שלי פיתחה לי את הידע על סיפור הילדות שלה . וגם נהייתי יותר מחוברת לסבתא שלי ונהניתי מהתהליך לעבוד איתה.

סבתא אומרת: אני מחוברת אל שחר קשר של אהבה. נהנתי מהעבודה המשותפת והגעתי לבית הספר בשעות הצהרים למרות כל עיסוקי הרבים רק בשביל אהבתי אל שחר נכדתי היקרה.