מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא שלי זהבה, נולדה בשנת 1932 בעיר בוקובינה שברומניה.

הייתה לה אחות אחת צעירה ממנה, ג'ני. סבתי זהבה (הוריה קראו לה גולדי) גדלה בבית גדול עם גינה יפה ומטופחת, סבתי זוכרת שהיו בגינה שני עצי אגוז גדולים ופרחים.

הוריה היו ממשפחה אמידה ולסבא של סבתי היה בנק. בנוסף היה להוריה בית בחווה, בה גרה משפחה יהודייה שהייתה מחזיקה ומטפלת בחווה. סבתי ומשפחתה היו נוסעים לחווה בחגים. גידלו בחווה עדר שוורים ושדות גידול של סלק סוכר. בוקובינה היתה חלק מאוסטריה ושם דיברו גרמנית. סבתי מספרת שבוקובינה היתה כמו גן עדן, היתה יפה, היה אוכל משובח ואנשים מכובדים.

סבתי היתה נוסעת עם משפחתה בכרכרה ממקום למקום. אבא של סבתי היה אדון חשוב וניהל הרבה עובדים ואמה היתה בבית, בשלנית ואופה המון, הייתה מכינה עוגות גבינה מעולות, דג בשמנת (מילקיפישה) ועוד מטעמים.

סבתי הלכה לבית ספר תיכון יוקרתי של פרופ' הופמן, קראו לו הופמן שולה. הופמן היה פרופ' יהודי בעיר צ'רנוביץ', הוא היה איש מפורסם. בבית הספר למדו רומנית. סבתי לא זוכרת משחקים מאותה תקופה, היא זוכרת שדות ומרחבים.

סבתא רבתא זהבה בצעירותה

סבתי שרדה את השואה. אף אחד מבני משפחתה לא שרד.

סבתי עלתה לישראל בשנת 1944 כשהיתה בת 12, בעליית ילדי טראנסיסטריה, מרומניה מבית יתומים בבוקרשט, באנייה ושמה טורוס (Torus) מנמל קונסטנסה. סבתי עלתה יתומה, רעבה והיא לא ידעה לאן היא הולכת, כל פעם התגלגלה ממקום למקום.

סבתי הכירה את סבא שלי – יוסף (קראנו לו בשם חיבה באבא) באנייה כשעלו ארצה. כשהגיעו הם היו יחדיו בחברת נוער בשדה יעקב שבעמק יזרעאל. לאחר מכן סבי וסבתי הפכו לזוג. בגיל 18 התגייסו לפלמ"ח והיו בין מקימי 11 הישובים בנגב. הם שירתו בקיבוץ ניר-עם שבנגב ועמדו אל מול הפגזות המצרים. במהלך השרות הצבאי, הקימו את המושב תקומה שבנגב, את קיבוץ סעד ונירים. רוב החברים מהפלמ"ח התיישבו במושב תקומה.

בשנת 1950 הגיעו לתל-אביב והתחתנו. את החתונה עשו אצל חברים ביפו בגבעת העלייה. הם גרו ביפו בשכונת גבלייה בדירת חדר קטנה. לאחר מכן עברו לתל-אביב לשכונת יד אליהו, שם סבתי גרה עד היום.

הזוית האישית

ליאן: מצאתי את הסיפור של בן דוד שלי, שתינו רשמנו את סיפורה של זהבה סבתא רבתא שלי.

אני וסבתא רבתא זהבה – הקשר הרב דורי