מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי סבתא אמיתיים

סבתא ואני ביום הולדתי ה 9
סבתא שלי נערה
חוויות ילדות מהשנים הראשונות למדינה

אני שושי גבע, סבתא של יהל דבש.

נולדתי בתאריך 23.06.1950, בבית חולים רמב"ם בחיפה, להורי צפורה ויעקב וגמייסטר ולאחי יצחק ז"ל, שהיה בוגר ממני ב-3 שנים.

תמונה 1

סבתא בגן

הורי היקרים, צפורה ויעקב עליהם השלום, עלו לארץ באפריל 1950, מהעיר שצ'צ'ין שבפולין (שם נולד אחי). הורי וכל בני משפחותיהם חוו על "בשרם" את הכאב הנורא של השואה שפקדה את אירופה בה הושמדו 6 מיליון מבני עמנו ובניהם כל בני משפחת וגמייסטר הענפה ומרבית משפחת רפמן, בני משפחת אמי. הורי ששרדו את השואה הנוראה נפגשים אחרי המלחמה, נישאים ומביאים לעולם את אחי ומחליטים לעלות לארץ ישראל שהייתה מדינה צעירה דלת אמצעים, על אף שהם מחזיקים בידיהם אשרת כניסה לארצות הברית. אבי עליו השלום שלחם עם הפרטיזנים והצבא הרוסי נגד הגרמנים וראה הרבה סבל החליט שאת ילדיו הוא יגדל רק במדינה יהודית בארץ ישראל!

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא שכונת ילדותי בקריית ביאליק

הגעתי לשכונה בגיל שלוש ישר מהמעברה בשער עליה, כשהשפה העברית לא ממש שגורה בפי. אתי בשכונה היו ילדים רבים שהגיעו ממקומות שונים ודיברו בשפות שונות, כאשר העברית הייתה השפה המאחדת בינינו. ידענו לומר "בוא הביתה" בכמה וכמה שפות. הבתים שלנו היו קטנים ולכן במרבית השעות הפנויות מצאנו את עצמנו משחקים ברחוב.

ברחובות של אז לא היו מכוניות ולא הייתה סכנה לשחק בהם. שיחקנו בתופסת, מחבואים, קלאס, עמודו, חמש אבנים בגולות ועוד. בית הספר היה בשכונה אבל לא היו בו מספיק כיתות לימוד לכן למדנו במשמרות. הצעירים בבוקר והבוגרים אחר הצהריים. בקיץ אהבנו ללבוש בגדי ים, ללכת לגינה הציבורית בזמן שהגננים פותחים את הממטרות על מנת שנצטנן מעט מהחום (מזגנים עוד לא היו). כמה אהבנו לרוץ אחרי אוטו קרח ולחטוף חתיכת קרח וללקק, כי למרביתנו לא היה עדיין מקרר חשמלי בבית.

אני נזכרת בגעגועים בחגיגות בית הספר שנערכו לפני כל חג. טקס הבאת הביכורים והסלים הקטנים שבידינו, חגיגות החנוכה יוונים ומכבים והתהלוכה של פורים עם התחפושות שהיו בדרך כלל יצירות שאמא הכינה לנו, כי אי אפשר היה לקנות תחפושות כמו היום בחנויות.

תמונה 2

המורים בבית הספר היו מחנכים נפלאים אבל לצערי, לא היו "חברים" שלנו כמו היום שהמורים כה קרובים לתלמידיהם. למורה אף פעם לא פנינו בשמו הפרטי מפאת כבודו, תמיד קראנו לו "המורה" ומשנכנס לכיתה תמיד נעמדנו לקבל את פניו.

לפני גיל בת המצווה שלי עברנו כל המשפחה לגור בקריית מוצקין, בבית גדול ומרווח ובפעם הראשונה היה לי חדר משלי. על אף שעברנו לגור בחדרים נפרדים (אחי ואני), הינו מאד קשורים ומחוברים זה לזה. אולי כי במשך כל השנים דאגה אמי ז"ל לחגוג לנו ימי הולדת משותפים (שנינו היינו ילידי יוני).

כשסיימתי את בית הספר היסודי עברתי לבית ספר "תיכון" ובשעות הפנאי היינו הולכים לתנועת הנוער "מחנות העולים". בתנועה ערכנו פעילויות מענינות, יצאנו לטיולים והכרנו את ארצנו "דרך כפות רגלינו". יצאנו למסעות מים לים (מהתיכון לכנרת) למצדה ועוד. ישנו תחת כיפת השמיים ובלילות היינו צובעים זה את זה במשחת שיניים ובממרחים שונים ומשונים. באותה תקופה בני הנוער, או שהלכו לתנועת הנוער או חבורות חבורות למסיבות סלוניות. המסיבות הסלוניות התקיימו בבתים של הילדים בערבי שישי, היו מביאים פטיפון ותקליטים של זמרים של אותה תקופה: קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי וכו' והיינו רוקדים ריקודי שנות השישים בזוגות.

תמונה 3

אני אהבתי את התנועה אבל "פזלתי" לחברה הסלונית כי שם היו הבנים החתיכים של השכבה.

יודעים מדוע העיפו אותי מהתנועה?

הייתי בכיתה ח' ובמוצאי שבת הלכתי עם חברה לסרט במקום לערב פעולה בתנועה. מישהו הלשין שראה אותי בסרט לבושה גרביות וחצאית צרה ועל זה העמידו אותי למשפט חברים בקן. הם מאוד כעסו שלא הופעתי לפעולה ועוד ללכת לקולנוע בלבוש "לא צנוע", חצאית צרה וגרביות!!

העונש היה הרחקה מהתנועה למשך חודש ימים. מאוד נפגעתי והחלטתי שלא אגיע יותר לשום פעולה בקן.

החברים בחברה הסלונית קיבלו אותי בזרועות פתוחות. כל שישי נפגשתי עם חברים רבים למסיבות עם ריקודים של שנות השישים, מסיבות חנוכה ותחפושות פורים. בד בבד היו גם לימודים בתיכון שדרשו שינון חומר בתנך, היסטוריה, ספרות, ביולוגיה ומתמטיקה.

כשהייתי בכיתה יא', ממש לפני סיום שנת הלימודים, פרצה מלחמת ששת הימים. אנו התלמידים שהינו באותה עת במחנה עבודה בקיבוץ בגליל. נתבקשנו למלא שקי חול על מנת שיגנו על בתי התושבים. ההורים שלנו ביקשו שיחזירו אותנו מהר הביתה. כשחזרנו הטילו עלינו תפקיד למיין ולחלק דברי דואר לבתים כי העובדים היו ברובם גברים שגוייסו למלחמה. ביום השלישי של המלחמה היה יום מרגש עבורי. ביום זה פרצו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה וכבשו את העיר והגיעו לכותל. לשמוע את תקיעת השופר מרחבת הכותל, היה ארוע מאוד מכונן עבורי.

בבית היתה דאגה גדולה לאחי יצחק שהיה אז חיל בחיל שריון ולחם בסיני. דאגנו מאוד כי לא ידענו מה קורה איתו עד לסיום המלחמה כשהוא שב בשמחה הביתה בריא ושלם.

כמו כל בני הנוער, שגדלו בעת ההיא בקריות, מקום הבילוי הכיפי לכולנו היה שפת הים. משהגיע האביב ומזג האויר התחמם מעט, היינו נוסעים חבורות חבורות רכובים על אופניים לבילוי בים. שעות רבות שהינו שם, לא היתה מודעות של בריחה מקרני השמש ולכן היינו חוזרים הביתה לא פעם שרופים וצרובים מחום השמש.

בחוף היינו שומעים מוזיקה מטרנזיסטור קטן, רוקדים, שוחים ובעיקר משחקים מטקות ומשחקי כדור אחרים. שם גם הכרתי את סבא מוטי אהובי שלי וחברי לחיים, וסיפור ההיכרות היה כך: באחת השבתות הגעתי לחוף עם חברות ולידינו היתה פרוסה שמיכה נטושה. התישבנו על השמיכה ולאחר זמן מה הגיע בחור חמוד עם חבר נוסף שיצאו מהים וביקשו לשבת על שמיכתם. קמנו לעזוב והם ביקשו שנישאר וכך נוצר בינינו קליק שנמשך כבר 50 שנה. היינו חברים ואוהבים במשך כשנה וחצי ואז בתאריך 5.11.1968 נישאנו והקמנו משפחה.

זהו סיפור ילדותי ובגרותי ובראיה לאחור של כ-70 שנים נראה שהיתה לנו ילדות מאושרת על אף שלא ידענו שפע וחיינו חיים צנועים ברוח התקופה. ארצנו היתה אז מדינה צעירה מאוד, דלה באמצעים אבל עם הרבה רוח, כי הרי גילי הוא כמעט כגיל מדינתנו האהובה.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן אך איני יכולה שלא לספר על השבר הגדול שפקד את משפחתנו כשאחי היחיד והאהוב, יצחק ווגמייסטר ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

תמונה 4

הייתי כבר אז נשואה ואם צעירה לשני ילדים קטנים. הורי ז"ל, לא השתקמו מעולם מאובדן זה והייתי צריכה להיות איתם ובשבילם.

לשימחתי, היתה לי תמיכה איתנה מבעלי, כן זה הבחור שהכרתי בחוף הים, ויחד בנינו משפחה חמה עם שלושה ילדים נפלאים: אלון, אורית ועדי, שהביאו לאושרנו תשעה נכדים מקסימים.

תמונה 5

אני עוסקת רבות בהנצחתו של אחי ז"ל ובהתנדבות רבה בקהילה וזאת לאחר שפרשתי מעבודתי ברפא"ל ובהוראה.

לסיום, היה לי העונג להשתתף בתכנית הקשר  הרב דורי עם יהל נכדתי, ללמוד ממנה ולספר לה על ילדותי שהיא כה שונה מילדותה שלה.

תודה על ההזדמנות ועל זמן האיכות של שתינו, ותודה לרויטל המנחה ולבית ספר החיטה על פרויקט מבורך זה.

שושי גבע

15.4.2018

תמונה 6

הזוית האישית

יהל: אני נהנתי מאד לעבוד עם סבתי המדהימה. הסיפור היה מעניין ומרגש אני מאחלת לה רק בריאות ושאני אוהבת אותה.

מילון

שצ'צ'ין
עיר הנמצאת בפולין

ציטוטים

”ידענו לומר בוא הביתה בכמה וכמה שפות “

הקשר הרב דורי