מאגר סיפורי מורשת

אירועי עבר – מזיכרונותיו של סבא יוסי

חורף 1950 בתל אביב

נולדתי בתל אביב בשנת 1940. גרתי כמעט על שפת הירקון ברחוב ירמיהו פינת ישעיהו. בחורף של 1950 היו גשמים עזים שגרמו להצפות בכל חלקי הארץ. גם נהר הירקון עלה על גדותיו. המים הלכו והתקרבו לביתנו שהיה בית בן קומה אחת. הגיעו מפקחים מעיריית תל אביב וביקשו מאיתנו לעזוב את הבית ולהתפנות למקום בטוח יותר. היו לנו חברים באזורים אחרים של תל אביב והתחלנו לארוז על מנת להתפנות. תוך כדי אריזה נעצרו המים והחלטנו להישאר ולמזלינו, כך היה. לעולם לא אשכח את מראה הירקון השוצף ועליו שטים רהיטים כמו מיטות, כסאות, ארונות כלי בית וכדומה. למותר לציין שהכל נשטף לים. כשהגענו לשפת הים, המים בשפך הירקון היו חומים והכתם החום נכנס עמוק לתוך הים. אם אני לא טועה מאז לא הייתה תופעה כזאת בתל אביב.

ענפי הערבה להושענא רבה

כפי שכבר סיפרתי גדלתי למעשה על שפת הירקון שהיה אז נחל חי ופורח עם בעלי חיים וצמחים מצמחים שונים. אחד הצמחים הבולטים היה עץ הערבה. בסוף חג הסוכות חוגגים את "הושענה רבה". בחג זה נוהגים לאגוד ענפי ערבה וחובטים אותם על הרצפה. מאחר והיינו כבר בגיל שרצינו כסף ללכת לראות סרטי טרזן בבית העם (בית קולנוע שהיה בתל אביב) החלטנו לקטוף ענפי ערבה לאגוד אותם למכור אותם בפתח בתי הכנסת שהיו בשכונה. כך עשינו, המתפללים שמחו שיכלו לקנות אגד ענפי ערבה בפתח בית הכנסת, ולנו היו מספר גרושים (המטבע שהיה שווה לאחוז אחד מהלירה שהייתה המטבע הגדול). זה אפשר לנו ללכת ברגל לבית העם ליהנות מסרטי טרזן. למותר לציין שסרטי טרזן היו הלהיט של אותה תקופה.

בית ההורים של סבא יוסי

הורי התחתנו על פי שידוך שמצאו להם בני המשפחה. אבי אהרון עלה מתימן בגלל "גזירת היתומים". זו גזירה שהייתה בארצות מוסלמיות שיתומים מאב ומאם חייבים לאסלם אותם ואפילו בכוח. הקהילה היהודית נלחמה בגזירה בשתי דרכים. דרך אחת להבריח את היתומים לארץ ישראל או לחתן את הילדים ואז המוסלמים לא נגעו בהם. לאבי היו אח ושתי אחיות. אחות אחת נשארה בתימן והשיאו אותה כשהייתה בת 10. אותו ואת אחיו אדיב ואחותו דבורה הבריחו לארץ ישראל. שלחו אותם באנייה דרך תעלת סואץ לנמל חיפה. מחיפה הם הלכו ברגל לתל אביב וגרו בכרם התימנים. זה היה בשנת 1910, כאשר הטורקים שלטו בארץ מזה כ 400 שנה.

שם משפחתו של אבי היה אז משרקי שפירושו בעברית מזרחי. רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים אבא שלי החליף את שם המשפחה למזרחי. שמה של אמי היה בת-שבע. אימה הייתה שייכת לעדה הספרדית בירושלים דור שישי בארץ. היא התחתנה בשידוך עם סבא שלי ששמו היה יחיא ערוסי שעלה לארץ בשנת 1881 מתימן בעלייה שנקראה עליית "אעלה בתמר" שכן זה היה בשנת תרמ"ב שבסיכול הגיים זו "בתמר". מאז הם גרו בירושלים עד שנפטרו.

לסבא שלי יחיה ערוסי נולדו 15 ילדים. לסבתי רחל נולדו 3 ילדים אחד נפטר ושתי ילדות נותרו בחיים: בת שבע אמי ואחותה מרגלית. מיד אחר כך נפטרה רחל וסבי התחתן עם אישה שנייה. נולדו לה 4 ילדים וכולם נפטרו ממחלות שהשתוללו אז בירושלים. יותר מאוחר נפטרה גם אשתו השנייה שלא הותירה ילדים. ואז הוא התחתן בשלישית וממנה נותרו 6 ילדים. בס"ה נולדו לו 15 ילדים שמתוכם נותרו בחיים 8. מקרים אלו מעידים על איכות החיים שהיו בירושלים בתחילת המאה ועשרים. אבי ואמי התחתנו בשידוך ועברו לגור בתל אביב. הבית בו גרו נבנה לאחר מלחמת העולם הראשונה במגרשים שקיבלו בהנחה גדולה מראש העיר כדי ליישב את אזור הירקון.

הפגישה עם סבתו של יובל נילי ז"ל והקמת המשפחה

בגיל בית ספר תיכון ("הגימנסיה עירונית א'" בתל אביב כיום עירוני א'), התחלתי ללכת לפעולות של 'צופי דיזנגוף' שישבו בצריף כיום כיכר רבין. סבתא נילי הייתה ב-'צופי רמת גן'. לקראת גויסנו לנח"ל ביקשו מאיתנו להתאחד עם צופי רמת גן. שם נפגשנו הפכנו לחברים ומאז היינו ביחד עד שהיא נפטרה בגיל 74. יחד שתי קבוצות הצופים החליטו ללכת לקיבוץ שדה בוקר. החלטה זו נבעה מקריאתו של דוד בן גוריון: "נוער הזהב רד לנגב". עם סיום שירותינו בנח"ל התקבלנו כחברים בקיבוץ. סבתא נילי עבדה כמטפלת בילדים ואני עבדתי במטעים שהיו אז הענף המרכזי בקיבוץ.

בשנת 1961 עזבנו את הקיבוץ. נילי החלה ללמוד עבודה סוציאלית  ואני למדתי חקלאות. בשנת 1963 התחתנו ברחובות.  נילי עם סיום לימודיה החלה לעבוד כעובדת סוציאלית בבית חולים בבאר יעקב לחולי שחפת. ברחובות נולד לנו הבן הבכור עמר-אבשלום.  עם סיום לימודי קיבלתי עבודה כחוקר במכון לחקר הנגב שבבאר שבע. בבאר שבע נולדו לנו שני ילדים, האמצעי עדי והצעירה עינת אמא של יובל.

חיינו בבאר שבע

בבאר שבע המכון לחקר הנגב הפך להיות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, כך שהייתי בין הראשונים ללמד ולחקור שם. סבתא נילי הקימה את המחלקה לעבודה סוציאלית בבית חולים "סורוקה" בבאר שבע. מאז ועד פטירתה לימדה סבתא נילי בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמרפאה לטיפול מיני בתל אביב ובבית.

סבא יוסי לימד במחלקה למדעי החיים עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2008. סבא יוסי ממשיך במחקריו אודות תרבות צמחי בר והפיכתם לגידולים חקלאיים המתאימים לתנאי הארץ. עמר-אבשלום שגר כיום בלהבים עם משפחתו ועובד בחברת הברום כמנהל מוצר. בבאר שבע נולדו עוד שני ילדים; עדי שמכהן כיום כראש המכון לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים. עינת, אמא של יובל גרה בתל אביב ועובדת במשרד ראש הממשלה. בבאר שבע זכינו לראות בפיתוחה של העיר שכיום יש בה למעשה את כל מה שמוצאים בעיר מודרנית כולל אוניברסיטה מפותחת עם למעלה מ 20,000 סטודנטים שנותנים נופך סטודנטיאלי לעיר.

בשנת 1970 בברית של עדי הגיע אבא של סבא יוסי אהרון, וסיפר שהפעם האחרונה שהוא ביקר בבאר שבע היה בשנת 1916 בזמן מלחמת העולם הראשונה. ארבעים יהודים מיוצאי תימן שגרו בתל אביב הלכו ברגל לבאר שבע לעבוד אצל הצבא הטורקי כדי לבנות גשר מעל נחל באר שבע.

סבא יוסי גילה בארכיון שתיעד תולדות יהודים בבאר שבע את רשימת הפועלים ואת סכומי הכסף שהם השתכרו. המטבעות היו טורקיים בישליק ומטאליק. ברשימה הופיע השם המקורי משרקי. מאחר והם היו דתיים הם נקלעו לבעיה של אוכל כשר במיוחד בפסח. מסתבר שבאותו הזמן היו שתי משפחות יהודיות בבאר שבע שבבעלותם הייתה טחנת קמח. הם אירחו את כל היהודים עובדי הצבא הטורקי במשך כל חג הפסח שהיה כשר למהדרין.

הזוית האישית

יובל: היה כיף לגלות דברים חדשים על ילדותו של סבי.

סבא יוסי: תענוג מיוחד לשהות בשעות איכות עם נכד חכם ומרתק.