מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורם של הוריה של סבתא מלי, כפי שסיפרה לנכדיה התאומים יעקב ומיה גולדשטיין.

ברוסיה, בצבא הרוסי לקחו את היהודים ממקום למקום, "סופר זיידא" – הוא שמאי סגל ממשפחת עפשטיין – על ידי נס כלשהו קיבל את העמדה כמפקח בבית החולים קונצלי. בעת שהתחיל את העבודה בבית החולים, היה שם איש מבוגר שהיה התברואן של בית החולים ו"סופר זיידא" הכיר אותו היטב. אחרי שהוא לא היה יכול לעבוד יותר, הוא המליץ שסופר זיידא יחליף אותו.

העבודה עם המתים הכבידה עליו מאוד. היה סדר קבוע בתחום זה. כאשר אחד החולים נפטר, נהגה האחות הראשית למסור ל"סופר זיידא" את שמו, שם משפחתו ושם אביו. קבורה זו לא הייתה מכובדת כלל וכלל. מתי שסופר זיידא שמאי רואה גופתו של יהודי, הוא לא יכול להשלים עם זה שהיהודי המת הזה ייזרק לתוך הבור הגדול ההוא.

לא רחוק מבית החולים היה שוק קטן. הוא ידע כי עומד שם שוחט יהודי. הוא הפנה אותו לפארק העירוני הקטן. שם לפי דבריו יושבות נשים מחב"ד, יהודיות דתיות. סביר שהן תוכלנה לייעץ לו בנושא, חשב סופר זיידא. פניו אליהן. הוא הסביר כי בידו מפתחות הכניסה לכל מקום בבית החולים והוא עומד לרשותן בכל דבר שיבקשו ממנו. אמרו לו להיות בבית החולים בשעה יעודה בלילה. הן הבטיחו שיגיעו אליו כמה יהודים לבצע את העבודה. בנוסף ביקשו ממנו להכין שני דליים עם מים.

וכך היה. הן הגיעו אלי בזמן הנקוב, הביאו שני סדינים לבנים. הן טהרו את המת ועטפו אותו בסדינים. בעת עזיבתם את המקום עוד השאירו בקבוק וודקה ומעט כסף כיס, וביקשו שאני אמסור את זה לשני היהודים שעובדים בבית הקברות היהודי. סופר זיידא פגש אותם ומסר להם את המתנה, הם הובילו אותו לבית הקברות היהודי. הם הביאו ספר תהילים וקראנו מספר פרקים. הנה כך הגיע הנפטר ההוא לקבר ישראל. ברגעים ההם חשב בלב כי נפל בחלקו לעבוד במקום ההוא כדי שיוכל לקיים בחייו את אותה מצווה מיוחדת: חסד של אמת. למחרת הועברה הודעה לבני משפחת הנפטר. סופר זיידא הסביר להם את סיפור קבורתו ואת תאריך מותו. כאמור, הם התגוררו רחוק מהמקום.

"סופר באבא" – היא נחמה סגל ממשפחת סאסס – גם עזרה להציל את פייגה, אימא שלה. "באבא פייגה" הייתה באותו זמן חולה מאד במחלת הטיפוס. החום שלה היה גבוה. היא הייתה מטושטשת, ולא ידעה בדיוק מה מתרחש בגטו. על יד מיטתה עמדו כל ילדיה. כאשר הצריחות והיריות הדהדו בחדר, נטשו כולם בבהלה את האימא החולה ופרצו דרך החלונות שהשקיפו על שדות המרעה במרחק מה. כולם התפזרו בכיוונים שונים, כל אחד ביקש להינצל. בשעה שאדם נקלע לסכנה, חושב האדם מחשבה אחת בלבד – איך להינצל. לרגע קט שכחו שהשאירו את האימא החולה לבד.

"סופר באבא" נחמה הייתה היחידה שנעצרה בריצתה. המצפון יסר אותה, הסעיר את נפשה ולא נתן לה מנוח. נחמה מחליטה לחזור לגטו, אל אמה. היא טיפסה דרך החלון ונכנסה לדירה וניסתה להציל את אמה. באותם הרגעים התגבשה בקרבה ההכרה שאת האימא היא לא תנטוש ומה שיהיה עמה יהיה גם איתה. נחמה בקשה במהירות לאתר מקום שניתן יהיה שם להתחבא יחד עם אמה. המקום היחידי שיכלה למצוא היה המחסן מול דלת המטבח. במחסן זה אחסנו עצים לחורף, את כלי הפסח וגם קצת תבואה ודבש, שנבע מהמסחר המשפחתי. נחמה ניסתה במאמץ כל כוחותיה להעביר את אמה אל המחסן. היא סגרה והסוותה את דלת הכניסה במצבורי עצים שהיו במקום וכן באופני העגלה ובכל דבר אחר שהיה שם.

וכך, בעודן יושבות על יד האימא נשמעו צעדיהם של הרוצחים הגרמניים והאוקראיניים. בצריחות פרא פרצו פנימה לדירה והחלו בחיפוש אחרי מתחבאים. הם הזיזו והפכו כל אשר בדירה וכן עלו לעליית הגג. גם מתחת למיטות חיפשו היטב. באותן הדקות הקשות נחמה ישבה מאובנת, בקושי קלטו את המתרחש וחששו שמא יתגלו על ידי הגרמנים. בתוכה התפללה נחמה לאלוקים שיצילן בזכות האם החולה, אותה היא סועדת.

קרוב לדלת המחסן, עמד ארון ישן עשוי מעץ אלון. אחד השוטרים האוקראיניים, שיכור למחצה, בראותו את הארון, היה בטוח שבתוכו מסתתרים יהודים. בפרץ של כעס, פרץ את דלתות הארון. מרוב זוקן ניתקה הדלת ונפלה על דלת המחסן. וכך דלת הארון כיסתה את דלת המחבוא ואולי בזכותה ניצלנו. אחרי שלא עלה בידי הרוצחים לגלות את מקום מחבואן, הם יצאו מן הדירה ופנו להמשיך את מלאכת הדמים שלהם במקום אחר.

כאשר נגמרה האקציה חזרו האחים. כאשר שמעו שהגרמנים והאוקראינים חיפשו בדירה, היו בטוחים שאבדה להם האם וגם האחות. "סופר באבא" נחמה פרצה בצעקות: "אנחנו חיות, אנחנו חיות! הוצא אותנו מהמחסן". כולם רצו לעבר דלת המחבוא, הזיזו את דלת הארון הכבדה, שהצילה את נחמה ואמה ביום פקודה. באבא פֵייגה ע"ה לעולם לא שכחה לספר, שרק בזכותה של נחמה נשארה בחיים.

היו עוד הרבה אקציות וחלק מהמשפחה הגדולה מאוד שרדו יחד בתקופות קשות יותר. הם חזרו לסקלאט והתחילו את דרכם דרומה כדי לברוח ורצו לנסוע לארץ. הם היו במחנה עקורים במשך חמש שנים בניסיון להגיע לישראל. לבסוף הם הצליחו לנסוע לאמריקה בשנת 1950. הם גרו בלייקווד ג'יי.ג'יי והקימו חנות בדים עם המשפחה שנותרה בחיים.

סופר באבא וזיידה עלו סוף סוף לארץ בשנת 1974 והקימו כאן משפחה יפה עם שלושת ילדיהם. עכשיו יש יותר מ -60 מאיתנו. כל אחד מהנכדים העניק לסופר באבא ולסופר זיידה את האהבה והכבוד שמגיע להם עד ימיהם האחרונים. הם היו מאוד גאים בכל משפחתם ובנאצ'ט.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר מעלות משולם ברחובות, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה מירה תימסיט.