מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל, נולדתי ב-1946, בישראל.

בכיתה ה, בשנת 1957, למדתי בכיתת מעין והמורה ישראל ברוך היה יוצא איתנו פעם בשבוע מחוץ לקיבוץ. יום אחד טיילנו לכיוון מחסום ארז. כשחלפנו על עץ אקליפטוס ענקי שמנו לב כי בצמרת יש קן של עורבים ובו יש גוזל. המורה שאל "מי מתנדב לטפס על העץ להוריד את הגוזל" היות ואהבתי לטפס על עצים, מיד התנדבתי לביצוע המשימה הקשה.

כשהגעתי לצמרת העץ הבחנתי בקן של עורב וכשהצצתי לתוך הקן זיהיתי גוזל של עורב.

הוריו לא היו בקן, והוצאתי אותו כשאני מחזיק ביד אחת את הגוזל  וביד השנייה מחזיק את ענפי העץ. ירדתי לאט לאט ולמזלי לא קרה אסון.

את הגוזל הבאנו לכיתתנו, בנינו לו כלוב ודאגנו להאכיל אותו מדי יום. בהמשך הוא נהיה עורב בוגר ואפשרנו לו לצאת מן הכלוב ובסוף היום הוא היה חוזר לכלוב ואת הלילה הוא היה עובר בו.

הכל היה טוב ויפה עד שהכיתה שלנו יצאה לטיול שנתי של שלושה ימים, כששבנו מן הטיול להפתעתנו הרבה, העורב כבר לא שב.

חיפשנו וחיפשנו אותו אך לא מצאנו. וזה סופו של כל עורב.

באותה שנה קיבלנו במתנה לכיתה, מקרובי משפחה, גור כלבים ממין נקבה. קראנו לכלבה נבחה כי היא הייתה כל הזמן נובחת. בהתחלה החזקנו אותה בבית הילדים על שמיכה. במקביל למדנו את הנושא, אנו בונים, ואז החלטנו שנבנה לה מלונה מאבן ושיהיה לה מקום מתאים בימים הקרים והחמים. יום אחד בעת ההשכבה נורא התגעגתי לכלבה והלכתי לבקר אותה. נכנסתי אל תוך המלונה נשכבתי לצידה ליטפתי אותה בעדינות ולאחר זמן קצר מצאתי את עצמי בתוך המלונה בלי לדעת למה, ואז נזכרתי שהלכתי לבקר אותה ובשקט בשקט בלי שאף אחד לא שם לב לחסרוני, חזרתי למיטתי. עם הזמן היינו יוצאים איתה לטייל ופעם אחת כשטיילנו בכביש היא התנפלה על רכב שנסע במהירות, הוא העיף אותה למרחק. מצאנו דלי מים שטפנו אותה. כשהייתה עדיין מחוסרת הכרה לקחנו ארגז ושמנו אותה בפנים ולקחנו אותה לבית הילדים. לשמחתנו היא התעוררה והתאוששה לחלוטין לאחר שעה בלבד.

לאחר שהייתה איתנו כשנתיים החליטו בקיבוץ שאי אפשר להחזיק כלבים, עקב מחלת הכלבת. בלב כבד ביקשנו ממאמן הספורט שלנו שהיה גר בקיבוץ ארז, לאמץ את הכלבה והוא הסכים. מדי שבוע היתה תורנות הורים להסיע אותנו לקיבוץ ארז, כדי שנוכל לפגוש את הכלבה. במהלך הזמן שהייתה שם היא המליטה כמה גורים חמודים. מעל שנה כל הילדים בכיתה חלו בשפעת ולכן באותה שבת שהיינו חולים לא נסענו לבקר את הכלבה. למחרת ביום ראשון הופתענו לשמוע שריטות ומכות בדלת, פתחנו את הדלת וראינו להפתעתנו ושמחתנו את הכלבה. היא הגיעה בכוחות עצמה מקיבוץ ארז עד ליד מרדכי, לצערנו לאחר כארבע שנים שהייתה איתנו היא מתה מאכילת רעל שפוזר ברחבי הקיבוץ. זה היה בדיוק לפני 60 שנה, קברנו אותה על יד בית הילדים וזהו הסיפור של נבחה.

הזוית האישית

זיו – אני מאוד נהנתי, צחקתי, אהבתי כל רגע ובמיוחד למדתי על הילדות של סבא.

ישראל – שמחתי לחזור אחורנית 60 שנה ולהיזכר בחוויות ילדות שחווינו בקבוצתנו "קבוצת מעין".