מאגר סיפורי מורשת

שמי אביאל עובדיה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי והעלתי את תיעוד סיפורה של סבתי אמה גרשון. סבתי אמה נולדה בשנת 1943 בעיר תוניס שזוהי עיר הבירה של תוניסיה. סבתי עלתה לארץ בשנת 1952.

סבתא מספרת:

"נולדתי בתוניסיה בעיר תוניס. היו לי עשרה אחים ונשארו היום רק שלוש אחיות. קראו לי בשם אמה מכיוון שפעם היו משפחות גדולות ולאבי הייתה אחות בשם אמה שנפטרה בגיל 21. אז כל האחים של אבי כולם קראו לאחת מהבנות שלהן על שם אמה, על שם אחות של אבי (דודתי).

תעלומת האח שנפטר או נעלם בבית החולים בתוניס

פעם לא הייתה רפואה טובה כמו היום והרבה מאוד ילדים מתו בגלל מחלות ולא היה תרופות לטיפול מתאים. האח הקטן בגיל שלושה חודשים הרגיש לא טוב והשכנים אמרו לנו לקחת אותו לבית חולים, אימי לא רצתה ואמרה שהיא תביא רופא פרטי לביתנו. בסוף שכנעו אותה והיא הלכה איתו לבית חולים. אישפזו את אחי הקטן ונתנו לו חדר, טיפול ומיטה. בשעה אחת בצהריים אמרו לאימי תלכי הביתה והילד יישאר בבית חולים ותחזרי בשעה ארבע. אימי חזרה הביתה, ישבה אכלה והמשיכה בעיסוקיה. כעבור שלוש שעות היא חזרה לבית החולים. היא  היגיעה לחדר שאחי היה בו ורואה שאחי איננו בחדר והמיטה ריקה. היא שאלה את האחות איפה הילד? האחות התעלמה ואמרה לה תשאלי את האחות הראשית. היא שאלה את האחות הראשית וגם האחות הראשית התעלמה ואמרה תחכי לרופא. אימי שאלה את הרופא: "איפה הבן שלי, אמרו לי ללכת בשעה אחת וחזרתי לאחר שלוש שעות ובני נעלם", ענה לה הרופא: "אל תצעקי ואל תבכי ילדך מת!" אימי ענתה לו: "איך מת, הלכתי רק לשלוש שעות". אימי התעקשה ואמרה לרופא: "אז תביאו לי אותו, לפחות אני רוצה לראותו". הם לא רצו להראות לה אותו.

בית החולים היהודי בתוניס – ויקיפדיה

לאחר שאימי חזרה הביתה אחד הידידים של המשפחה (יהודי) אמר שהוא יקבור אותו ולאחר יום אמר הידיד של המשפחה אמר להורי שהוא קבר אותו, אבל  אף אחד לא ראה אותו כי הוא היה עטוף. עד היום אנו לא בטוחים מה קרה איתו.

העליה לארץ

לאחר מספר חודשים מהמקרה העצוב הזה, התארגנו לעליה לארץ. עלינו ארצה בשנת 1952. לאחר שהגענו לארץ העבירו אותנו למושב בצפון. אני זוכרת שהיו שם שורות של צריפים, צריפים על ההרים. אני זוכרת פעם אחת כשהיגיע למקום משאית שהביאה עוד עולים חדשים, אבי ראה את המשאית מגיעה הוא עלה על המשאית וברח ונסע איתה לחיפה.

לאחר יומיים אבי בא והביא עמו משאית הוא לקח את כל החפצים והדברים שלנו ועזבנו את הצריף שלנו ועברנו לגדרה. שם גרנו כשבועיים אצל הסבתא שלי. שם בגדרה קבלנו צריף ואבי מכר את כל שאפשר היה למכור מהדברים שהבאנו מתוניסיה, מכסף זה חיינו והתפרנסנו בתקופה הראשונה. אחד השכנים שלנו בגדרה היה שכן שלנו גם מהעיר תוניס והוא והשכנים שכנעו את אבי שיעבוד איתם בכרמים של ענבים. אבא התחיל לעבוד שם אבל איך שהוא התחיל לעבוד הוא התעלף. אימי דאגה ושאלה את אחד השכנות אם היא יודעת איפה אבי, כי היא דאגה, אז השכנה אמרה לה: "אל תדאגי, בעלך לא הרגיש טוב, התעלף, בגלל שהוא לא רגיל לגזום את הענבים בכרמים".

לאחר שאבא החלים הוא ישב בבית תקופה ואחר כך אמר לאימי אראה מקום אחר שמתאים לעבודה. הוא הלך ולאחר כמה זמן חזר ואמר לאימי נעבור לעיר לוד, שם תהיה פרנסה, אז עברנו ללוד. שוב נשאר איתנו תקופה של כמה חודשים בבית וגם שם לא הסתדר ולא מצא עבודה, אז הוא שוב הלך לעיר אחרת וגר עם חברים שלו ושם עבד ונשאר שם כמה שנים.

ילדות ונעורים

אני ואחותי הקטנה המשכנו ללמוד בבית הספר. במהלך הלימודים בבית הספר היה לי קשה ולא היו לנו אמצעים וכסף לסנדוויצים ולקניית ספרים. אימי, בשביל סנדוויצים הייתה מבקשת מהשכנה פרוסת לחם עם שמן ופלפל שחור. בצהריים לא היינו אוכלים ובערב היינו יושבים בתחנה אוטובוס של פעם והיינו אוכלים לחם עם דג מלוח ששכנה הביאה לנו מרחמים. המצב הקשה הזה עם רעב לפת לחם נמשך כמה שנים.

התחלתי לחפש עבודה ב"נוער עובד". היינו עובדים 4 שעות ו – 4 שעות לימודים. לאחר תקופה היו משלמים לנו כמה גרושים במהלך העבודה. עשינו עבודת חקלאות בבית הספר וככה הסתדרתי במשך שנתיים. בגיל 14 עזבתי ל"בית דגן" שם היינו משלבים עבודה ולימודים ביחד. היו אוספים אותנו במשאיות כל יום. שם הייתי עד גיל 16 כי רציתי לחפש עבודה רצינית יותר.

השכן שלנו הציע לי עבודה בתעשיית קרטון בתל אביב, ברחוב עלייה.  זה היה מפעל לייצור קרטונים לאריזות בונבוניירות ושוקולדים. עבדתי שם ארבע שנים. היינו מקבלים 2 לירות ליום. לירה אחת מתבזבזת על נסיעות באוטובוס. עזבתי בסוף עבודה זו, כי לא היה משתלם לעבוד שם בשביל לירה אחת ליום.

בגיל 20 פגשתי את אבא שלי באוטובוס, שנפגש עם עוד חבר שהיה מנהל של לשכת העבודה והוא שאל את אבא שלי מי זאת הבחורה הזאת, אבי ענה לו "זאת הבת שלי היא עובדת בתל אביב במפעל לקרטון", מנהל הלשכה הציע לי לעבוד במפעל קרגל של קרטונים בלוד המפעל קיים עד היום. הלכתי לעבודה והתקבלתי והתחלתי לעבוד ושם עבדתי במשך כ – 6 שנים.

איך הכרתי את בעלי

אימי שלחה אותי לבקש מהשכנה כוס שמן, הלכתי וראיתי אדם שעומד בכניסה של השכנה מתחת לגשם. אני נבהלתי, מכיוון שהיה חשוך והוא לבש מדים. נכנסתי לבית השכנה ושאלתי את הבן של השכנה "מי זה הבחור שעומד בחוץ?". הבן של השכנה ענה לי זה חבר שלי, אמרתי לו "תכניס אותו מסכן, הוא עומד בגשם",  ואז הוא קרא לו: "עמוס, עמוס בוא תכנס" (עמוס זה שמו של הבחור). עמוס נכנס  לבית ושאל את בן השכנה: "מי זאת הבחורה הזאת?" (עליי). בן השכנה אמר לו: "זאת שכנה שלי". עמוס ביקש: "תכיר לי אותה!". כך הכרתי את עמוס. הוא אמר לי שהוא משרת בצבא בצריפין ואחרי זה דיברנו קצת והלכנו.

ביום שישי הוא בא לחופשה של שישי שבת ובא לבקר את הבן של השכנה, בשביל להכיר אותי ואת ההורים שלי. הוא בא ודיבר עם ההורים שלי ודיבר על ההורים שלו ובסוף התברר שההורים שלי וההורים שלו מכירים מתוניס! כי הם היו שכנים של דודה שלי מתוניס. עמוס דיבר עם אמא שלי ואמר לה אני רוצה לצאת עם הבת שלך (אותי). לאחר תקופה אמא שלו באה וביקשה את ידי (ככה היה פעם) לאירוסים עם בנה. היינו שנתיים מאורסים! ואחר כך התחתנו ועברתי לגור איתו ביבניאל כמעט שנתיים.

בתקופה הזאת אני כל הזמן ברחתי לבית הורי כי אני לא רגילה לשקט. ביבניאל היה שקט בגלל שכולם היו כל היום בעבודה וגם בעלי גם היה בעבודה. לאחר שנה הייתי בהריון עם בתי הבכורה. באותה התקופה אבי חזר לגור עם אמא שלי ועבד בתעשייה אווירית, לא יכולתי להישאר לגור ביבניאל כי כולם שם עבדו כל היום והייתי נשארת לבד ללא טלוויזיה, ללא רדיו וללא טלפון, רק דרך מכתבים והורי לא ידעו לכתוב עברית.

לקחתי מזוודה וברחתי להורים שלי ללוד וככה חייתי שלושה חודשים, ובעלי נשאר עם המשפחה שלו. הייתי בתקופה שלפני הלידה ופתאום הוא בא אלינו ללוד ואמא שלי לא הכניסה אותו ובעצם היא גירשה אותו. אז הוא ישן בחוץ בגינה על מיטה שבורה שהייתה בגינה, שישי שבת והוא התחיל להתנצל לאמא שלי שהוא לא יכל להגיע והוא עשה טעות. אמא שלי לא רצתה בשום אופן לסלוח לו על זה שהוא השאיר אותי לבד כל היום כשהייתי בהריון והוא לא בא ולא התייחס אליי.

אבא שלי התחיל לשכנע אותה שתסלח לו, היא אמרה לו בתנאי שעמוס יעבור לגור פה בלוד ויעבור ויתנהג כמו בן אדם. עמוס אמר שאין לו כסף בשביל לעבור לגור  בלוד ולקנות דירה. הוא אמר שהוא ידבר עם אמא שלו. הוא נסע ליבניאל וחזר  עם החלטה והוא הסכים להישאר בלוד. גרנו תקופה אצל ההורים שלי בלוד, אבי סידר לו עבודה בתעשייה אווירית והוא התחיל לעבוד. לאט לאט עשינו הלוואות וקנינו דירה קטנה עם משכנתא ונולדו לנו שישה ילדים. אחת נולדה בבית חולים פוריה ועוד חמישה בבית יולדות אסף הרופא. לאחר תקופה עברנו לגור בבת ים ושם בנינו את ביתנו.

הזוית האישית

שמי אביאל עובדיה השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי והעלתי את תיעוד סיפורה של סבתי אמה גרשון.