מאגר סיפורי מורשת

שלום

שמי הוא שלמה צבי גליק ע"ש סבי ז"ל שנירצח בשואה (אב אימי ז"ל). נולדתי בבריסל, בלגיה בתאריך 9.4.47. גדלתי באנטוורפן בסביבה יהודית בבית דירות יפה למדתי בבית הספר "תחכמוני" עד לעליתי לארץ בשנת 1962. הלימודים היו בשפה הפלמית ולימודי הקודש בעברית. בסופי שבוע רוב החברים הלכו לתנועת בני עקיבא.

שם הורי ז"ל אבי יהודה גליק, אמי הלן הניו גליק. אחי מוריס אחותי מרטין (וייס). הורי עסקו בתחום היהלומים. בגיל 7 נשלחתי לפנימיה בשוויץ בגלל בעיות נשימה. שם היתה משמעת ברזל.

בעלייתי לארץ הכניסו אותי לפנימיית הדסים באבן יהודה. למדתי ועבדתי ברפת. היו לי חברים חדשים. היה כיף, בהמשך נהייתי עוזר חצרן. בגיל 16 עברתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, בו למדתי חשמלאות מערכות מטוסים. בתום הלימודים גוייסתי לבסיס תל נוף של חיל האוויר. שם עברתי את מלחמת ששת הימים.

אחרי השחרור נסעתי לבלגיה ללמוד את מקצוע היהלומים ולהצטרף לעסק המשפחתי. בבלגיה הכרתי את אהובת ליבי, אילה אילוביץ, (בת דודה בדרגה שנייה).

אילה נסעה לארץ להתגייס לצבא, אני נסעתי בעקבותיה ולאחר שנה נישאנו בתאריך 3.8.71. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: עופר, עמוס ועינת.

בשנת 1983 גוייסתי ונשלחתי במלחמה ללבנון (ביירות) עם דובר צה"ל

בשנת 1960, כשהייתי בת 8,עזבה משפחתי את הארץ לבלגיה. הגעגועים לארץ האהובה שלי היו עזים מאוד. בכל הזדמנות שרק היתה לנו בבית, באנטוורפן, השמענו שירים בעברית. אחד מהם היה השיר "הביתה, הביתה", ששרה שושנה דאמרי ז"ל שכתב אהרון אשמן. הדמעות זלגו מעצמן. וכמובן גם השיר של אהוד מנור ז"ל, "אין לי ארץ אחרת", ו"ירושלים של זהב" של נעמי שמר ז"ל. כל אלה הגבירו את החזון לשוב ארצה.

כך גם היה, בשנת 1970 חזרתי הביתה לישראל. שם הפך להיות פה ופה הקמנו ב"ה את כל משפחתנו היקרה.

הזוית האישית

אילה גליק – אמו של עופר בני הבכור וסבתא של איתמר נכדי הבכור