מאגר סיפורי מורשת

שמי צביקה נולדתי בירושלים בתאריך 15.12.1939 בבי"ח הדסה הר­-הצופים. הוריי סיפרו לי שהייתי התינוק השלישי בבית החולים "הדסה" כשרק נפתח. קראו לי במקור צבי. אני בן למשפחה בת 7 אחים ואחות אחת. גרנו בירושלים בשכונה שנקראת שכונת הבוכרים. גרו בשכונה שלנו אנשים קשי יום פשוטים ועניים. הבית היה בית דתי וחרדי מאוד, אבי היה סופר סת"ם (ספרי תורה תפילין ומזוזות) כותב כמובן על קלף בוקר וערב .

לימוד קריאה בחדר

אכלנו  בשר רק בסופי שבוע. בגד או נעליים קיבלנו לקראת החגים פסח או ראש השנה. לא היו לי משחקים ולא הלכתי לגן ילדים, אבל היינו יצירתיים וידענו להעסיק את עצמנו, היינו לוקחים סמרטוט וקושרים אותו בצורת כדור ומשחקים ליד הבית.

בגיל 4  אבי שלח אותי לתלמוד תורה עם לוח קרטון, שמודפסים עליו אותיות הא"ב . נהגנו לשבת בכיתה על הרצפה במעגל, כאשר ספר תנ"ך אחד במרכז החדר וכולם קוראים באותו ספר לפי תור. אם במקרה היה מישהו מנמנם, המורה שנקרא "מוריי", נהג לקחת מקל שקשור לו חבל בקצהו, הוא היה מעיף על הילד כדי להעירו. כך היה נהוג ללמד את ילדי התימנים קריאה. הקריאה הייתה שוטפת ומדויקת כבר מגיל צעיר.

החיים בבית היו חיים של שיתוף, היה חדר אחד גדול בו ישנו כולנו, על מזרנים. התאורה הייתה בעזרת פנסי נפט . אבי נהג לקנות מים בפחים מאחד הבתים. כשהייתי בן 3 ישבתי על הברכיים של אחי על כיסא נוח מעץ ונתפסה לי האצבע , צרחתי מכאבים . אמי לקחה אותי על הידיים לעזרה ראשונה, מרחק רב מהבית, על מנת להרגיע אותי,  היא הבטיחה לקנות לי חפיסת שוקולד בדרך חזרה וכך היא עשתה. יודעים מה זה בשבילי?  היה שווה כל הכאב, לא היה מאושר ממני……

הפרנסה בבית הייתה קשה ובשלב מסוים אמי נסעה לת"א לעבוד במשק בית כל השבוע והייתה חוזרת ביום חמישי בערב. אבא דאג לנו כל השבוע. בימי שבת היה לוקח אותנו לכותל המערבי לטייל דרך העיר העתיקה והשוק . אני זוכר את הריחות והצבעים בשוק כאילו היה זה היום. באותה תקופה שלט המנדט הבריטי בארץ.  ברקע מלחמת העולם השנייה ומחנות ההשמדה. אני זוכר את החיילים הבריטים שהיו נכנסים לבתים של כולם ומחפשים נשק או טרוריסטים יהודים. בגיל 6 הוריי החליטו לעזוב את ירושלים ולעבור לת"א. לא אשכח יום זה. קמנו לפנות בוקר, לקחנו אתנו צרור בגדים עטוף בסדין וזה הכל. כמו שכתוב "וצרורותינו על שכמנו" ועלינו לאוטובוס. אימי שכרה חדר ביפו בבית של ערבים, בשכונה של ערבים  ואז פרצו "המאורעות" בין יהודים לערבים.

יום אחד בבוקר כשהלכתי ללמוד, התנפלו עלי ילדים ערבים ברחוב לידינו. הם משכו לי את הילקוט והפילו אותי על הרצפה. צעקתי וקראתי לאבא, למרבה המזל, הוא שמע אותי ורץ מהר והילדים ברחו. אבא לקח אותי לבי"ס שנקרא תלמוד תורה לתימנים בת"א. המנהל, שהיה רב, ביקש לבחון אותי , הוא שאל אם אני יודע לקרוא, ברור שידעתי. הוא נתן לי ספר תנ"ך וקראתי שוטף וברור . המנהל התפעל ואמר לאבי עדיף שיעלה ישר לכיתה ב .השמירה על המסורת הייתה חלק חשוב מהתנהלותה של המשפחה לאורך כל הדרך.

המצב עם הערבים החמיר. קיבלנו הוראה מהצבא (אז ההגנה) לעזוב מיד את המקום מחשש לחיינו. עזבנו והפכנו לפליטים. אבא לקח אותנו למשרד ברחוב יפו שם עבד בניקיון חדרי מדרגות, אבל היינו שם תקופה קצרה. משם עברנו לגור מתחת לאחד הבניינים על רצפת עפר עם שמיכות ומזרנים. מלחמת העצמאות הייתה בעיצומה. האחים הגדולים התגייסו חלק להגנה וחלק לפלמ"ח, הערבים ברחו או הוברחו מהארץ. קיבלנו בית בשכונה שנקראה אז גמוסין, לימים גבעת עמל, בקרן הרחובות דרך חיפה ופנקס של היום. בבית לא היו מים זורמים וחשמל. אבא רשם אותי לביה"ס ברחוב בזל בתל אביב .הייתי הולך ברגל מן הבית לביה"ס מרחק רב ברגל . זה היה ביה"ס דתי כמובן. היה לי בב"יס מורה אכזרי. כל פעם כשמישהו הפריע בשיעור היו מסתכלים עלי. הוא היה בא אלי, מושך אותי באוזן. לוקח אותי לפינת החדר ונותן לי בעיטות וזה חזר על עצמו בכל פעם. הייתי ילד ביישן ומופנם. הייתי בא הביתה, בוכה ומספר לאימא היא הייתה באה אתי לבי"ס, לדבר עם המורה ואומרת לו: הילד אומר שהרבצת לו אמר: מה פתאום ?  שואל אותי: אני הרבצתי לך? ואני עם ראש מורד מתבייש וגם מפחד שותק ונאלם. היה אומר לאמא: את רואה? הוא משקר. עד שיום אחד נמאס לי והחלטתי שאני לא הולך יותר לבי"ס נשארתי בבית.

אחד האחים שלי היה חבר קיבוץ ושאל את ההורים אם יסכימו שיקח אותי לקיבוץ. הורי הסכימו למזלי. הייתי אז בגיל 12, לא למדתי ולא היו לי חברים וגם המצב הכלכלי היה קשה וכך עזבתי את הבית. הגעתי לקיבוץ במסגרת בני המשק, הורדתי את הכיפה, גידלתי שיער והפכתי להיות חילוני גמור. האמת שהיה לי כעס גדול בכל הקשור לדת. נכנסתי לכיתה, לצערי, לא יכולתי להשתלב, הפער בין הידע של התלמידים לשלי היה רב מדי ולכן לא נשארתי בכיתה. נשארתי באותה מסגרת מבחינת המגורים והחברה, אך התחלתי לעבוד במשק בכל מיני עבודות כחצי יום. חוץ מזה השתלבתי בכל הפעילויות החברתיות. אבא השלים עם זה והיה בא לבקר אותי בקיבוץ ואני בחופשות באתי הביתה. לא חגגתי בר מצווה, חגגתי רק בקיבוץ עם כל הילדים. היה לי טוב ולא חסר לי דבר.

באחד הימים, אחי החליט לעזוב את הקיבוץ, נאלצתי לעזוב וכך חזרתי לבית הורי. זה היה משבר גדול בעבורי, לא היה לי אף אחד אפילו לא חבר אחד. התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות. אבא הבין את זה, הוא הלך לעליית הנוער וסידרו לי קיבוץ אחר. נשארתי בקיבוץ עד גיל 17 התגייסתי לצבא וחזרתי לבית הוריי. כשהשתחררתי חיפשתי עבודה לא הייתה לי שום הכשרה, שלא לדבר על השכלה. עבדתי בכל מיני עבודות כמו בנין שליחויות לאחד האחים שלי היה מוסך לחשמל רכב, עבדתי אצלו שנים רבות.

בגיל 23 הכרתי את אשתי רבקה, שתחיה וכעבור שנתיים נישאנו. נולדו לנו התאומות יעל ואפרת ואחרי 6 שנים, נולדה לימור. אחרי המוסך עברתי לעבוד אצל אח אחר במפעל נעליים. הפרנסה הייתה קשה אבל לא התלוננו. אחי הגדול סייע לנו: עסקנו בתפירת יד של מוקסינים .עבדנו רבקה ואני לפעמים עד 2 לפנות בוקר, בנוסף לעבודתי רבקה עבדה בטיפול בילדים שבתות וחגים בלי הפסקה, על מנת לשרוד. גם לאחר שהבנות גדלו דאגנו לממן להם את הלימודים. ברוך השם הן למדו והצליחו אני גאה במשפחתי יש לי בנות שתומכות ועוזרות ואשתי ואשתי היקרה. יש לי בנות נפלאות חתנים טובים ונכדים מקסימים וזאת נחמתי למרות כל הקשיים.

הזוית האישית

סבא צביקה: חשוב להכיר את העבר של האנשים שחיו בארץ ישראל את הקשיים הרבים שהיו ולמרות הכל הצלחנו ונשארנו אופטימיים.

הראל: שמחתי לראות את התמונות היפות שסבא הביא הכרתי את סיפור ילדותו ולמדתי ממנו.