מאגר סיפורי מורשת

שמי רמי. נולדתי בכפר ליפתא, בשנת 1950. הכפר ליפתא או בשמו העברי "מי נפתוח" היה כפר ערבי בכניסה המערבית של ירושלים. הכפר ננטש במלחמת העצמאות על ידי תושביו הערביים.

משפחתי, שכללה גם את  הדודים הקרובים, שוכנה יחד במבנה אחד ליד המעיין. כל משפחה קיבלה חדר אחד. השירותים והמטבח היה משותפים  לכל המשפחות. אבי (סלימאן) ואמי (מרים) עלו מתימן בשנת 1949 שנה לפני שנולדתי.

כמובן שלא היו במקום חשמל או מים זורמים, גם כבישים או מדרכות לא היו. הבישול נעשה באמצעות פתיליות או פרימוס עם נפט ואת המים היו מביאים באמצעות דליים מהמעיין הסמוך. את השנים הראשונות אני לא זוכר אם כי אני יודע שהיה קשה מאוד לגדל תינוק בתנאים שהיו בכפר.

כילד שגדל במקום, הזיכרונות שנשארו לי כוללים את הנוף היפה של המקום, טרסות, בוסתנים בכל מקום בהם גדלו עצי תאנה, עצי חרוב, וענבים שהיינו קוטפים ישר מהעץ. אני זוכר את הדליים שאמא שלי הייתה ממלאת בתאנים וחרובים, ומטפסת אתם פעם בשבוע על ההר לכביש הראשי, הולכת ברגל לשוק מחנה יהודה שברחוב יפו, ומוכרת את הפירות.

אני זוכר גם את הלילות החשוכים, (לא היה חשמל בכפר), בהם היו נשמעים באזור הוואדי הקרוב יריות  של נשק. אז, כילד, לא ידעתי מה מקור הירי ומאוד פחדנו. מתברר כי היו אלה מחבלים, שאז קראו להם "פדאיון". אני זוכר גם את הסיורים שהיינו עושים בין הבתים או בסביבה הקרובה,כמו ההר שהיום אנו מכירים אותו כ"גן סאקר", שם היינו קוטפים פרחים כגון כלניות או רקפות, וסתם הולכים לטייל בין הסלעים. אחד הסיורים שאהבנו מאוד באותם הימים היה ההליכה למגדל דוד. ההליכה ברגל הייתה ארוכה וכללה טיפוס מתחתית הוואדי אל הכביש המוביל לירושלים, הליכה ארוכה לאורך רחוב יפו ומשם למשכנות שאננים, ושוב טיפוס בשביל צר עד למגדל דוד.

מגדל דוד היה למעשה השטח היחיד מהעיר העתיקה אשר היה בשליטת ישראל. משם היינו צופים לאזור הכותל וגם בחיילי הלגיון הירדני (צבא ירדן). ליד המצודה היינו מתפללים ביחד עם עוד מתפללים שהגיעו כמונו לבקר. לצערי ההורים שלי החליטו לעזוב את ירושלים כאשר הייתי בן תשע (כיתה ג) ולעבור לגור בשכונת בן ציון בעיר נתניה – שם עברו כל נעורי ועל זה נספר בפעם אחרת.

כילד שגדל בכפר ליפתא, התגאיתי ושמחתי שזכיתי בגיל 27 לחוות את אחד הרגעים החשובים של מדינת ישראל – בואו של הנשיא המצרי אנואר אל-סאדאת לעשות שלום.

כניסה לאחד הבתים בכפר ליפתא

הקשר הישראלי שלי – 70 שנה למדינה

ב- 19 בנובמבר 1977 מוצאי שבת, השעה 21:00 בערב, בנמל התעופה בו גוריון נחת המטוס ובו הנשיא המצרי אנואר אל סאדאת.

מדינת ישראל כולה הייתה מרותקת לטלוויזיה ערוץ 1 (שהיה גם הערוץ היחיד בטלוויזיה). גם בבית סבתא ציפי יחד עם נירה ואורית שהייתה רק בת 5 חודשים, צפו בטלוויזיה. גם אני הייתי נוכח באירוע ההיסטורי בין כל הנכבדים שהיו במקום כמו חברי ממשלת ישראל, הרמטכ"ל, חברי כנסת, ואנשי תקשורת מכל העולם. איך אני, שהייתי קצין בקבע בדרגת סרן, הגעתי למעמד הנכבד והמיוחד הזה? באותה שנה הייתי בצבא בתפקיד מיוחד בעיר שכם, והתבקשתי על ידי המפקדים שלי ללוות לשדה התעופה מספר נכבדים מהעיר שכם בניהם גם את ראש העיר  שהיה ממשפחת אלמצרי, המשפחה העשירה שבעיר שכם.

 ראש עיריית שכם באותם השנים מעזוז אל מצרי ראשון מימין ואני, סבא רמי באמצע התמונה.

ההכנות לנסיעה ארכו כמה ימים ולמעשה מיום שהודיעו לי שאני אהיה המלווה שלהם. ההכנות כללו פגישות עם אותם נכבדים כדי להודיע להם שהם יהיו במעמד המיוחד של קבלת הפנים לנשיא המצרי המגיע לישראל והם יהיו אלו שגם ילחצו לו את היד עם ירידתו מהמטוס. ביום שבת התארגנו עם רכבים מיוחדים ונסענו מהעיר שכם. כשהגענו לשדה התעופה קיבלנו תגים  מיוחדים ונסענו בצורה מרוכזת באוטובוסים עד לאזור בו המטוס צריך לנחות. המתנו בהתרגשות לנחיתת המטוס יחד עם כל הנכבדים, אנשי התקשורת וכל האבטחה שהייתה מסביב.

ואומנם, בשעה תשע בערב נחת המטוס ובפתח המטוס עמד הנשיא המצרי ונופף בידיים לכל הנוכחים. כל הנוכחים, ביניהם הנכבדים ואני, נופפנו בידיים בהתרגשות. למעשה איש לא האמין שבשדה התעופה של מדינת ישראל ינחת נשיא מצרים, שהייתה המדינה הערבית הגדולה והחזקה שאתה נלחמנו רק לפני 4 שנים לפני כן.

תהליך חתימת הסכם השלום עם מצרים ארך עד שנת 1982 עם החזרת חצי האי סיני למצרים, ופתיחת שגרירות ישראל במצרים, ובמקביל פתיחת שגרירות מצרים בישראל.

מוחמד אנואר אלסאדת גיבור המלחמה והשלום

"סאדאת בישראל למען שלום קבע"

כותרת העיתון המצרי אלאהרם המקורב לשילטון מתאריך 20.11.77

"מוחמד אנואר אלסאדת גיבור המלחמה והשלום"

תמונה של אנואר אלסאדת שהופצה במצרים לאחר הנחיתה בישראל עם הכיתוב

הסרטון שלנו

הזוית האישית

סבא רמי: תכנית הקשר הרב דורי בונה גשר בין דורי מחזקת את הקשר בין הדור שלנו הדור המבוגר לדור הצעיר באמצעות אירועים שאירעו במהלך החיים. במסגרת זו מפורטים שני אירועים שונים שאירועו לי ושקשורים להתפתחותה של מדינת ישראל בשבעים השנים.

האירוע הראשון: הסיפור שלי בירושלים (בישוב הערבי שפונה ליפתא) בה נולדתי בשנים הראשונות של מדינת ישראל שהיו גם שנות הצנע. בסיפור שלי מפורטים התנאים הקשים בה חיו ההורים שלנו שבאו מארצות שונות.

האירוע השני: הוא אחד האירועים המשמעותיים של מדינת ישראל: בואו של הנשיא המצרי אנואר אל סאדאת למדינת ישראל, שבעקבותיו נחתם הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית. העברת הסיפורים לנכדה שלי תמרה גלייט היה מאוד מרגש והזכירו לי ולכולם שבמהלך השנים הארוכות היו אירועים חשובים שהיינו שותפים להם וצריך לשמר אותם לדורות הבאים. באותה תקופה שרתי בצבא קבע, בדרגת סרן, הייתי אחראי על אזור שכם, בתפקיד קצין מינהל אזרחי. התפקיד כלל בין היתר קשר עם ראשי היישובים ובעלי תפקידים באזור שכם. מהצבא הודיעו לי על בואו של הנשיא סאדאת ועל רצונו לפגוש את כל נכבדי הרשויות הערבייות. ארגנתי את כבוצת הנכבדים מאזור שכם וליוותי אותם. יצאנו במוצאי שבת לשדה התעופה עם כל נכבדי אזור שכם באותה עת ישבה אשתי בבית עם בתי בת השלוש ובתי בת שלושה חדשים, הם צפו במשדר המרגש בטלווזיה בשחור –לבן וראו את הנשיא סאדאת מגיע וגם אותי.

תמרה גלייט: היה ממש כיף לשבת עם סבא שלי ולשמוע את הסיפורים. לא ידעתי שיש לסבא סיפורים כל כך חשובים. הוא סיפר לי על העבר שלו בצבא אבל הוא לא סיפר לי על האירוע הכי מיוחד לדעתי, וזו העובדה שהוא היה נוכח בביקור של אנואר סאדאת שבא לעשות שלום. בנוסף, למדתי על המקום שהוא גדל בו ועל התנאים שהיו כל כך קשים. היום סבא שלי מנהל  את יחידת הבטיחות באוניברסיטת תל אביב.

אני רוצה להודות לסבא שלי שזרם איתי ועם התכנית וקצת עצובה שזה נגמר, אוהבת אותך סבוש