מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של סבא – סגירת מעגל!

אופק עם סבא וסבתא
סבא למטה משמאל בבית ילדים
סבא זאב (זליג, ז'ניה) שנולד ברוסיה ועלה לארץ ב- 1947

סבי נולד ברוסיה הגדולה בחבל סיביר ב-1940 כאשר מסביב התחוללה מלחמת העולם השנייה הגדולה והאכזרית ואף הגיעה לרוסיה. סבא שלי נולד ברוסיה בשנת 1940 במלחמת העולם השנייה. כשהגרמנים פלשו לפולין הוריו של סבי ברחו לרוסיה. וכך סבי מספר את זיכרונותיו מאותה תקופה. "היום שמי זאב אבל נולדתי עם השם זליג (שם יהודי פולני) על מנת להסתיר את יהדותי לא נימולתי וניתן לי שם רוסי ז'ניה.
 
את אבי היגלו למכרות פחם בסיביר ובגלל הקור הנוראי של עד מינוס 50 מעלות עזבה אימי את אבי ונדדה איתי למקומות אחרים ברחבי רוסיה. אני זוכר את הכפור הנוראי ואת הרעב ואת היציאה מהבית כשבשני צידי השביל היה גובה השלג כמטר וחצי, הרבה יותר גבוה ממני. אימי סיפרה לי שלא היה אוכל ולא היה כסף  והיא נאלצה לחפש שאריות אוכל בפחי אשפה וכשהיא הייתה מוצאת קליפות של תפוחי אדמה  הייתה מבשלת מהם מרק. זה היה מעדן. אני זוכר שגרנו בבתים מופצצים והרוסים . בקושי היה אפוא לישון. אימי הייתה משאירה אותי לבד כל היום בבית ונועלת את הדלת. מאחר והייתי לבד הייתי מתיישב על אדן החלון ומסתכל החוצה. ככה כל היום. ללא חברים וללא נפש חיה לדבר איתה. כמובן שלא היו לי צעצועים או משחקים. הייתי מחכה לאמא שתביא הביתה מעט אוכל. כשהיא הביאה לחם יבש היינו אוכלים אמא ואני והייתי מבקש ממנה שתשאיר קצת למחר. בגלל שלא היה אוכל ינקתי מאמי עד גיל ארבע ואמי ספרה לי שהתחלתי לדבר גם רק בגיל ארבע. ככה עברו עלי חמש שנותי. 
 
כשנגמרה המלחמה ב-1945 חזרתי עם הורי לפולין. ואז התגלה האסון הכבד. כל משפחתי מצד אמי ומצד אבי הושמדה במחנות השמדה. לאבי היו שלושה עשר אחים ואחיות, לאמי היו שבעה אחים ואחיות. כולם, אחים, אחיות, דודים, דודות, בני דודים, גיסים וגיסות ותינוקות כולם הושמדו בטרבלינקה. היה קשה מאד. לא היה בית לחזור אליו. לא הייתה פרנסה והפולנים עדיין שנאו ורצחו יהודים. היהודים ששרדו איבדו את כל רכושם ומשפחותיהם והפכו לפליטים.
 
באותה תקופה קמו כל מיני ארגונים יהודיים על מנת לעזור לניצולי השואה שארית הפליטה. באותה תקופה שרר תוהו ובוהו. המלחמה אמנם נגמרה אך ליהודים לא היה לאן לחזור. מדינת ישראל עדיין לא הוקמה. הבריטים ששלטו אסרו כניסת יהודים. נשארו הרבה מאד ילדים יהודים יתומים מאב ומאם. הארגונים היהודיים חיפשו את הילדים היתומים שהגיעו ממנזרים וממשפחות פולניות שהחביאו אותם או שהגיעו מהיערות והתחילו לארגן אותם בקבוצות הצלה על מנת להעלותם לארץ ישראל.
 
בגיל חמש מסרו אותי הורי לבית ילדים של הנוער הציוני בוורוצלב על מנת שיעלו אותי ארצה והם היו אמורים לבוא בעקבותי לארץ ישראל. ציידו אותי בשקית ובה תמונות שלי ושל הורי וענדו אותה על צווארי. מאז לא ראיתי את הורי שלוש שנים. מגיל חמש עד גיל שמונה הייתי ללא הורים. בהתחלה הכניסו אותי לבית ילדים ובו רוב הילדים היו יתומים שהוריהם הושמדו במחנות השמדה. לאחר מכן צרפו אותי לקבוצה של 8 ילדים ובראשם עמדו המדריך אייזיק והמדריכה מאשה. אני זוכר אותם מאד לטובה.
 
במשך כמעט שנתיים הסתובבנו באירופה עם הקבוצה. עברנו גבולות ברגל ובמשאיות וברכבות עד שהגענו לגרמניה. שם שהיתי כחצי שנה ומשם עליתי ארצה ב-1947 בצורה חוקית והעבירו אותי עם כל קבוצת הילדים למוסד "הדסים". שם למדתי כשנה עד שהורי עלו ארצה ואבי חיפש אותי, מצא אותי בהדסים ולקח אותי כביכול לחופשה קצרה אך מעולם לא הוחזרתי. קבוצת הילדים נשארה עם המדריכים בהדסים עד שהתגייסו לצה"ל ושמרו על קשר ביניהם עד היום. רק ב-1995 כאשר כבר הייתי סבא לשני נכדים, מעיין ועומר נודע לי ונחשפתי לכל מה שקרה לי באותן 3 שנים שהייתי ללא הורי.
 
באותה שנה התגלה לי שאני שייך לילדי בלנקנזה. אחת מבנות הקבוצה יצרה עימי קשר והזמינה אותי אליה עם אשתי. באותו ערב אצלה פגשתי את כל "ילדי" הקבוצה שהיו כבר כולם סבים וסבתות ואז סיפרו לי את כל הספור של חיי.  גם המדריך אייזיק הגיע למפגש וגם הוא סיפר עלי. באותו מפגש קבלתי הזמנה לכנס שארגנה הגב' ראומה וייצמן בבית הנשיא למען כל הילדים שטיפלה בהם בבלנקנזה שבגרמניה. אותו מפגש היה מרגש מאד. קבלתי הרבה תמונות ושמעתי הרבה סיפורים. הכנס בבית הנשיא היה מרגש מאד מאד.
 
המדריך אייזיק מספר על סבא שלי בספר "דובדבנים על האלבה":הילדים הקטנים היו ממושמעים ומתורגלים. כל אחד ידע את המקום שלו ואת התור שלו. ז'ניה (סבא שלי) שהיה הקטן ביותר היה תמיד ראשון. את ז'ניה סחבתי על ידי בהרבה לילות חשוכים, כשהיינו עוברים באופן בלתי לגלי (בלתי חוקי) ממקום למקום בגבולות פולין, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה. לילדים הודענו שאסור לדבר ואפילו לבכות אסור. ז'ניה עמד בזה יפה והוא רק היה לוחש לי באוזן: "אייזיק, אני מפחד", ואני הייתי מרגיע אותו ולוחש לו בחזרה: "אבל אסור לבכות". וכאשר הסכנה חלפה היה שואל אותו בלחש: "מותר כבר לבכות?" וכשעניתי לו שמותר, היה פורץ בבכי שהיה קשה לעוצרו .זו השקית שענדו הוריו של זאב (זליג, ז'ניה) על צווארו בגיל 5 בעת שמסרו אותו אחרי המלחמה ב-1945 בפולין לידי תנועת הנוער הציוני על מנת להעלותו ארצה.
 
שלוש שנים היה סבי ללא הוריו. הוא צורף לקבוצה של 8 ילדים יתומים ניצולי שואה ועם מדריך ומדריכה צעירים הסתובבו באירופה במשך שנתיים עד שהגיעו לבלנקנזה שבהמבורג שבגרמניה. זה היה בית ילדים שנתרם ע"י יהודי בשם ורבורג. המדריכים והמחנכים באו מקרב הג'ויינט, הבריגדה היהודית, הסוכנות היהודית ומקרב שארית הפליטה שם הצליחו להעניק לילדים בית עם הרבה חום ואהבה. חצי שנה שהה שם עד שקיבל יחד עם הילדים בקבוצה סרטיפקטים לעלייה ארצה ומשם הגיע באוגוסט 1947 למוסד הדסים שם שהה שנה עד לבואם של הוריו ב-1948 ונלקח על ידם.
 
סבי זליג זכר את קיומה של השקית שענד על צווארו אך לא ראה אותה מאז. רק היום, יום שבת ה-7/6/97, 52 שנה אחרי… קבל סבי לידיו את השקית עם התמונות בתוכה מידי אייזיק המורה והמדריך שליווה אותו בשנים 1945-1948. אייזיק חיפש ומצא את השקית בתוך ארגז ישן בביתו.
היום נסגר עוד מעגל! 
  תשע"ו

מילון

פרימוס
מכשיר בישול המופעל על ידי נפט מתקופת הצנע

עששית
מנורת תאורה המופעלת על ידי נפט

ציטוטים

”דע את העבר, למד את שורשיך. כל אלה יעזרו לך להכיר ולדעת מי אתה.“

”על מנת להסתיר את יהדותי לא נימולתי וניתן לי שם רוסי ז'ניה“

הקשר הרב דורי