מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא משה נפצע מרסיס כילד בירושלים

סבא, סבתא ואני
סבתא אלישבע
סיפורים של סבא משה, סבתא אלישבע ז"ל וסבתא אלין

שמי משה דר, נולדתי וגדלתי בירושלים, ברובע היהודי בעיר העתיקה. בימים ההם הארץ היתה תחת השלטון הבריטי והחיים ברובע התנהלו בשקט, התקיימו יחסי שכנות ללא עוינות בין הרובעים הסמוכים. בית הספר שלי היה בתוך הרובע היהודי. אני זוכר שהוא היה קטן, בכיתה שלי הייתה תקרה עגולה ולחלונות היו סורגים ורשת ביטחון.

הייתי בן 7, זו הייתה התקופה שלפני ההכרזה על הקמת מדינה יהודית והמתח בישוב עלה. יום אחד, במהלך יום הלימודים, בעודנו יושבים בכיתה, נורתה ירייה מעבר לחומת העיר העתיקה. הכדור שנורה פגע ברשת הביטחון בחלון כיתתי, ורסיס מהרשת עף לכיווני ונכנס לראשי מאחור, ראשי הוטח על השולחן והתחלתי לדמם. המורה הורה מיד לכל התלמידים לצאת מהכיתה, וכולם רצו החוצה. אני נשארתי מוטל על השולחן, הבטתי במתרחש אבל לא הייתי מסוגל לקום או להגיב, נותרתי לבדי בכיתה. אני שומע קריאות מבחוץ: "משה נשאר לבד בכיתה!"

כעבור זמן מה נכנס אב הבית (השמש), הוא זחל על ארבע לעברי והוציא אותי מהכיתה על זרועותיו. אב הבית נשא אותי בידיו אל בית החולים הקרוב בעיר העתיקה. בבית החולים טיפלו בי שני רופאים שחילצו את הרסיס מראשי בזהירות רבה מבלי לפגוע בחלקים חשובים במוח. לאחר מכן חבשו את ראשי והשאירו אותי לנוח בחדר התאוששות. בחדר היה אדם נוסף, הוא היה פצוע וצעק רבות, אני נבהלתי נורא והחלטתי לברוח מבית החולים הביתה. הוריי כלל לא היו מודעים שברחתי ואמי הופתעה מאוד לראות אותי בפתח הדלת, אך אמי לא הפגינה התרגשות ולקחה אותי ברוגע חזרה לבית החולים. כעבור מספר ימים שוחררתי הביתה וחזרתי לבית הספר ולכיתה בה למדתי.

עד לאותו היום בו הצבא הירדני פינה אותנו מביתנו לאחר שבועיים של מצור על הרובע היהודי. עזבנו את הרובע היהודי שבעיר העתיקה, והלכנו לחפש לנו בית בשכונת קטמון בעיר החדשה בירושלים. מצאנו דירה קטנה בקומה השלישית והתחלנו שם את חיינו מחדש.

סיפורה של סבתא אלישבע ז"ל

סבתא סיפרה: "השנה היא שנת 1941, אני בת 6 בהולנד, רגע לפני שחיי התהפכו עם פלישת הנאצים. בשלב הראשון נאלצו כל היהודים ללכת עם הטלאי הצהוב. ערב אחד הגיע לסלון המשפחה שלי רופא המשפחה ד"ר פידלדי דופ שהשתייך למחתרת ההולנדית. הוא נדהם לראות את משפחת ון מיר יושבת בסלון עם שלושת הילדים. הוא אמר: "איך זה שאתם עוד כאן כרגיל?". הוא אמר שהמצב כל כך מסוכן שכבר מחר ידאג שיגיעו אנשים מהמחתרת לקחת את הילדים למקומות מסתור, ושצריך להכין לכל ילד תיק קטן. בבוקר למחרת הגיעה אישה צעירה מהמחתרת לקחת אותי עמה לרכבת.

האישה שלקחה אותי אמרה לי שאם ישאלו איפה ההורים שלי, שאגיד ששני ההורים שלי נהרגו בהפצצה על רוטרדם ונשארתי יתומה. האישה הביאה אותי לרוטרדם ומשם מישהו לקח אותי לכפר בשם דייוונטח בדרום הולנד. ונמסרתי לזוג בלנקסמה, זוג מאוד מבוגר. בתחילה הוריי שלחו כסף עבור הטיפול בי אבל לאט לאט לקראת סוף המלחמה הכסף חדל להגיע והם המשיכו לטפל בי. אני זוכרת אותם כאנשים טובים שעשו כמיטב יכולתם ולמרות שהיו מאד עניים, חלקו עימי כל מה שהיה להם. הם הזהירו אותי לא לצאת מהבית כי רוב האוכלוסייה ההולנדית הייתה צייתנית ושיתפה פעולה עם הנאצים.

אני זוכרת שהחורף של סוף המלחמה בשנת 1944 היה קשה וסבלנו מרעב וקור. אני זוכרת שסבא בלנקסמה היה הולך לבית תמחוי ומביא לנו מרק דלוח ולחם. אני זוכרת שלא היו כבר עצים לחמם והיה קור אימים. אני נשארתי בביתם שנתיים. חודשיים לאחר ניצחון בעלות הברית הגיע ג’יפ עם חיילים מבעלות הברית והחייל הוציא תמונה של ההורים שלי ושאל אותי אם אני מזהה אותם. אמרתי שכן, למרות שהיה לי עצוב וקשה להיפרד מסבא וסבתא בלנקסמה. אני זוכרת שבכיתי נורא כשעליתי על הג’יפ ידעתי שסוף סוף אראה את הוריי אבל הייתי עצובה נורא להיפרד.

כמה חודשים מאוחר יותר, בינואר שנת 1946, אחרי שכל המשפחה התאחדה שוב באמסטרדם, אבא שלי מת וזו הייתה מכה נוראית. אמי חנה החליטה לעלות לפלשתינה וכך עלינו באופן לא חוקי באוקטובר שנת 1947.

שמרתי על קשר דרך מכתבים וראיתי את הזוג בלנקסמה לאחרונה בשנת 1955, כשחזרתי לבקר בהולנד. בעקבות הסיפור והתיעוד שלו הזוג בלנקסמה הוכרו כחסידי אומות העולם."

סיפורה של סבתא אלין

"נולדתי בשנת 1944 בבון שבאלג'יר. הייתי בת הזקונים במשפחה בת שבע נפשות. כמשפחה יהודית, הקפדנו ללכת לבית הכנסת ולקיים מנהגי החג כהלכתם. בחג החנוכה נהגנו להדליק את החנוכיה שנמצאת עמי, יחד עם כל המשפחה המורחבת – סבים וסבתות, הורים, ילדים ונכדים. חנוכיה זו עברה מדור לדור ולימים עלתה איתנו ארצה בשנת 1949 על גבי אונייה.

גם פה בישראל המשכנו להדליקה יחד עם הורי, אחיי ואחיותיי. כאשר הורי נפטרו קיבלתי את החנוכייה בירושה וגם אני הדלקתי אותה בכל חג חנוכה יחד עם ילדיי וכעת גם עם נכדיי. החנוכייה הדולקת מזכירה לי את ילדותי ואת בית הוריי."

החנוכיה של סבתא אלין שעוברת מדור לדור

תמונה 1

הערות לסיפור (עומר הנכד המתעד):

לגבי הציטוט מסיפורו של סבא: בחרתי בציטוט הזה כי זה רגע משמעותי מאוד בסיפור. סבא שלי היה פצוע ולא יכל לזוז או לדבר, כולם יצאו והוא נשאר לבד. אבל החברים שלו והצוות כן דאגו לו, למרות הפחד והסכנה שחש אב הבית הוא בא לחלץ את סבא שלי מהכיתה.

לגבי הציטוט על אומץ הלב: הציטוט מדבר על כך שבחיים אנחנו נאלצים להתמודד עם פחדים רבים, להתמודד איתם ולהתגבר עליהם ולהמשיך הלאה מחוזקים – אמיצים.

הזוית האישית

עומר: המפגשים עם סבתא וסבתא בבית הספר היו מהנים מאוד ולמדתי על המשפחה דברים חדשים ומעניינים.

מילון

הרובע היהודי
הרובע היהודי שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרובעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני.

מצור
מצור הוא צורת לחימה שבה צד אחד מבקש לכבוש מתחם מבוצר ואילו הצד השני מבקש להגן עליו ולהמשיך להחזיק בו. המצור בדרך כלל כרוך בכיתור המטרה בחסימת דרכי האספקה, בשילוב התקפות על הביצורים במטרה להבקיעם.

ציטוטים

”נשארתי מוטל על השולחן, הבטתי במתרחש אבל לא הייתי מסוגל לקום או להגיב...“

”אדם אמיץ אינו זה שלא חש פחד, כי אם זה הכובש את פחדיו “

הקשר הרב דורי