מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של סבא מכלוף

סבא מכלוף כיום
סבא מכלוף בצעירותו לפני כ - 30 שנה
סבא מכלוף והמשפחה

שמי הוא מכלוף, אני יליד מרוקו ונולדתי בשנת 1938. גרנו בכפר סמוך לעיר מקנס.

יהדות מקנס: "תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה…. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956."

בילדותי למדתי כמו כל הבנים בחדר, כשרב מלמד אותנו תורה ודרך ארץ. למדנו תורה בעברית, אולם כולם שיננו את דברי הרב מבלי להבין כל כך. גם בבית, את הברכות והשירים דקלמנו בעברית במבטא מתובל בערבית מרוקאית.

כל יום שישי ושבת נהגנו ללכת לבית – הכנסת עם אבא אברהם, וגם בחגים היינו מתלבשים בלבן עטופים בטליתות. היינו הולכים לבית – הכנסת ופוגשים את כל  חברי הקהילה היהודית. חיינו בסביבה ערבים כמובן, והיחסים עימם היו טובים. מגיל קטן ידענו שאנו שונים, המנהגים שלנו שונים, ואתנו, את ילדי היהודים דאגו לשלוח ל"חדר". לאחר מכן למדתי בישיבה וכמובן השפה העברית הייתה העיקרית, זוהי שפת התורה. מחוץ לישיבה דיברנו ערבית, בכל זאת קיבלנו כחלק מחיינו, עוד מגיל צעיר.

החגים, גם נחוגו כהלכתם, קיימנו כל חג וחג. שמרנו את המסורת באופן הדוק, כולם במשפחתנו היו דתיים. לאחר לימודיי עבדתי כשוליה של חייט , ולאחר מכן הייתי חייט בזכות עצמי. הכפר שלנו היה די מרוחק מהעיר ונקראנו כפריים. לכל בית הייתה נחלה – כלומר בית עם חצר, הבית היה מרובה חדרים עם קומות, כשבקומה התחתונה שיכנו את העדר הקטן שהיה למחיה – לא למסחר, משק חי קטן. בקומה שלמעלה גרה המשפחה ולמי שהיו ילדים נשואים, הבנים עם נשותיהם וילדיהם גרו בבית בקומה מעל. ולבסוף עליית הגג ששימשה בלילות הקיץ החמים לשינה, ולתליית כביסה. לכל משפחה כזו ללא קשר למצבה הכלכלי הייתה עוזרת ערבייה שבישלה, ניקתה, ועזרה בגידול הילדים, שכן רוב המשפחות היו מרובות ילדים. היהודים לא גרו במקום מרוכז, הייתה תערובת – גרו יהודים וערבים ביחד.

וכמובן היה בית – כנסת שהוא עיקר החיים בחברה היהודית ושם היו מתפללים שלוש תפילות ביום- שחרית, מנחה וערבית. במשך היום התנהלו בבית- הכנסת לימודים. אבי אברהם, היה הגבאי בבית הכנסת.

את אשתי שמחה ז"ל לבית דהן (1942-1984), הכרתי בשידוכים דרך מכרים. היא גרה בעיר ארפוד שבמרוקו. לאחר נישואינו, היא באה לגור עמנו בבית הורי כמנהג המקום. ההתאקלמות שלה הייתה קשה, הרחק מהוריה ומכריה. היא הייתה בת 15. לאחר שנה נולדה לנו בתנו ציפורה, ואנו שמחנו בלידתה, אף על פי שהייתה בת (זה היה נכון אז). שמחה, הייתה לוקחת איתה את ציפי, ונוסעת לעיתים קרובות להוריה ושוכחת לחזור, עד שאני בעצמי הייתי נוסע בעצמי להביא אותן. בתי רחל (1961) ובני יעקב (1963), נולדו גם הם במרוקו.

העלייה לישראל

הסוכנות היהודית התחילה לעשות עליה, והיו מרכזים ערבי הסברה כדי לעודד אותנו לעלות ארצה. אנו כמובן ידענו על ארץ ישראל וזיקתנו אליה הייתה ברורה. היה לנו ברור שאנו עולים. עלייתנו ארצה נדחתה מעט כיוון שאשתי שמחה הייתה לקראת לידה, ולאחר לידת בננו יעקב, ערכנו לו ברית- מילה ואז החל המסע הארוך ארצה.

עלינו באוניה עם עוד אלפי יהודים ממרוקו. הצפיפות והמצב היו קשים, הרבה עולים סבלו מהמסע והיו חולים מאוד. בננו יעקב, בקושי שרד את המסע, הוא חלה מאוד, היה לו חום גבוה לא מוסבר ורק אמבטיות הקרח והטיפול המסור הם שהצילו אותו. ביוני 1963, הגענו ארצה לנמל חיפה. העבירו אותנו לעיר באר- שבע.

ילדיי, אשתי, הוריי ואחיי הרווקים קיבלו דירות שני חדרים בשכונה חדשה (שכונה ד') וכל השכונה הייתה מאוכלסת בעולים חדשים ממרוקו. אז החלה הדאגה לפרנסה. אותנו הגברים שלחו לעבוד בבניין. מה שהיה חשוב בעינינו היה כמובן לפרנס את משפחתנו בכבוד. עבדתי כפועל בניין בכל רחבי הארץ, בנינו גם מוצבים בצפון, ואז הייתי חוזר הביתה פעם בשבוע.

לאחר שנים מספר, עזבתי את העבודה הקשה והמתישה והצטרפתי לכוחות הביטחון. הייתי אזרח עובד צה"ל במחנה נתן בדרום הארץ ושם עבדתי עד שנת 2003 כאשר יצאתי לגמלאות. בארץ נולדו לנו שלוש בנות נספות ברוריה (1964), מרגלית (1969) וענת (1970).

רק לאחר שמשפחתי התרחבה, קיבלנו הטבה בדיור ועברנו לשכונה חדשה וקיבלנו דירת קרקע. אשתי הלכה לעולמה בשנת 1984 לאחר מחלה, ובבית נשארנו רק אני ושתי בנותיי הקטנות. זו הייתה מכה קשה וכואבת לכולנו. כיום בשנת 2017, כל ששת ילדיי נשואים, נוספו לי 21 נכדים ועשרה נינים.

הזוית האישית

יובל מלמד: מאוד נהניתי לחקור על המשפחה שלי ולדעת יותר על סבא מכלוף

מילון

יהדות מקנס
"תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה.... הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956."

ציטוטים

”מה שהיה חשוב בעינינו היה כמובן לפרנס את משפחתנו בכבוד.“

הקשר הרב דורי