מאגר סיפורי מורשת

מבוא:

באביב שנת 1950 נולד סבא שלי, דוד ארד, (קופרווסר) ברעננה. במקום שנקרא, חרבת עזון, שהיה כפר ערבי נטוש בחלק הצפוני של רעננה (במקום הזה נמצא היום הקאונטרי קלאב של רעננה).

הסבר היסטורי קצר על המקום

חרבת עזון, בשמה הקודם והעתיק- טבסור, כפר ערבי בשרון הדרומי מצפון למושבה רעננה.

התושבים היו ערבים מהכפר עזון בשומרון, מזרחית לקלקיליה. הכפר יושב על גבעה בגובה של 40 מטר מעל פני הים על הדרך בין כפר סבא לכפר אל חרם, האדמות של רעננה (שאנו מכירים היום כעיר-רעננה) נרכשו על ידי יהושע חנקין שנקרא "גואל אדמות ארץ ישראל" מידי ערביי חירבת עזון בתקופה בה שלטו הטורקים בארץ.

בשנת 1931 היו בכפר 231 בתים, בהם בי"ס יסודי לבנים.

בזמן שלטון המנדט הבריטי 1918 – 1948 היו מידי פעם סכסוכים בין התושבים הערבים של הכפר לבין השכנים במושבה רעננה, אך לרוב התקיימו יחסי שכנות טובים.

לאחר הכרזת עצרת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה בארץ ישראל, עזבו רוב תושבי הכפר את המקום ועברו מזרחה.

מר אוסטרובסקי שהיה אז ראש המועצה, ביקש מהתושבים להישאר ולא לעזוב, אך הם החליטו אחרת.

*ישנה אגדה על חירבת עזון ותושביה, לפי האגדה תושבי חירבת עזון היו בעלי אדמות באזור השומרון מזרחית לרעננה וכפר-סבא. בבוקר השכם נהגו לצאת ממקום מגוריהם והלכו מזרחה לעבודת השדות והשמש היתה מול עיניהם והקשתה עליהם, בערב חזרו לכיוון מערב, אל ביתם ושוב היתה השמש מול עיניהם, הלכו להתייעץ עם "הקאדי" והוא ייעץ להם לעבור לגור במזרח וכך השמש תהיה מאחורי גבם בבוקר ומאחורי גבם בחוזרם מהשדות, וכך הקימו את הישוב "עזון" בשומרון.

בכפר הנטוש נותרו מבני פח אבן וחמר.

על פי סיפורו של מר בנימין וולפוביץ, לימים ראש עיריית רעננה, בהיותו במחנה עולים בבאר-יעקב, הציעו לו מגורים במקום שהיה נראה לו לא מתאים, היות ושאף לגור באזור פתוח ללא גדרות, שכן בזיכרון השואה, שנשא עמו היו הרבה גדרות…

כאשר הציעו לו לבוא לראות את הכפר בחלק הצפוני של רעננה, החליט להגיע ולהתיישב במקום הזה. מר בנימין וולפוביץ ואנשי קבוצת עולים שחברו אליו, רובם ניצולי שואה ועולים מתפוצות אחרות, התיישבו בכפר הנטוש והחלו להתאימו להתיישבות מגורים ועבודה חקלאית.

בשנת 1955, התבקשה מועצת העיר לתת שם עברי לחרבת עזון, במילים "סוף סוף" אפשר להבין שהיתה תקיפות מצד ועדת השמות הממשלתית. ואז נשלח המסמך מהמועצה המאשר את החלפת השם ל"נאות שדה".

בהמשך לא הקפידו להשתמש בשם "נאות-שדה" למרות ששמו שילוט.

המסמך השלישי מספר שבשנת 1962 עדיין גרות ב"נאות שדה" עשרות משפחות, החיות בתנאים קשים ביותר ומועצת רעננה מבקשת עזרה ממשרד השיכון עבור משפחות אלו.

במשך השנים הבאות עזבו כמעט כל המשפחות את "נאות-שדה" פרט לשתי משפחות שעדיין גרות במקום ולא בתנאים קשים…

בין המשפחות שהגיעו למקום היתה משפחת קופרווסר שהגיע באוניה "גלילה" לארץ בשנת 1948, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. כאשר בארץ עדיין לא הסתיימה מלחמת השחרור. כל אחד מההורים היה שריד יחיד לבני משפחתו שנספו בשואה באירופה.

אבא נפתלי, אימא לובה והילדים דב ומרדכי.

ההורים החלו לעסוק בחקלאות, גידלו ירקות אשר שמשו לצרכי המשפחה וגם למכירה לאחרים.

הקימו לול תרנגולות לצורך פרנסתם, שווקו עופות ל"תנובה".

בשנת 1950 נולד סבא שלי, סבא דוד.

את ימי הילדות שלו העביר סבא שלי בחרבת עזון יחד עם שאר הילדים שנולדו במקום, חלקם ילדים צברים להורים ניצולי שואה אשר התחילו חיים חדשים בארץ חדשה לאחר ששבעו ימי נדודים, קור, רעב ומחלות שונות. נדדו ברחבי אירופה ללא בית מסודר, עבדו בעבודות קשות כדי להשיג פרוסת לחם ולהישאר בחיים. כל ההורים בכפר עשו מאמצים לפרנס את בני המשפחה בכבוד, חלקם מצא פרנסה בענפי החקלאות, מים שאבו מהבאר המקומית. הילדים העסיקו את עצמם במשחקים שהמציאו לעצמם, חלקם קיימים עד היום כמו קלאס, חבל, תחרויות, טיפוס על העצים, משחקי מחבואים וקטיף סברס שהיו בהם המון קוצים! במקום הקימו גן ילדים ובית כנסת. לא שאלתי אף פעם את סבא שלי, אילו משחקים אהב, האם היו לו ספרי קריאה, איך הסתדר עם החברים. עכשיו לא אוכל לשאול אותו, אז שאלתי את שרה שהייתה אתו מהגן ועד סיום בית הספר היסודי. סבא שלי יחד עם ילדי חירבת עזון הלכו לגן חובה –גן אורה -ברחוב בר אילן פינת ההסתדרות, בגן הזה היה סדר והרבה חוקים די קשוחים. כל אחד למד מה מותר ומה אסור, בימי שישי היו מביאים תרומה לקק"ל בתוך שקית שהייתה תלויה לכל אחד על הצוואר.

עם סיום גן החובה עברו הילדים אל בית הספר הממלכתי ב' (היום בית ספר ברטוב) ברחוב אליעזר יפה. בית ספר ממלכתי ב' הוקם על ידי "זרם העובדים"- מה היה זרם העובדים? מורים ותלמידים יצאו מבית הספר הממלכתי א' (מגד היום) וייסדו בית ספר חדש שפעל על פי רעיונות אידיאולוגיים של העובדים בארץ ישראל. גם מיקום זה היה רחוק מאוד מהבית ושוב הלך סבא שלי דרך ארוכה במעלה רחוב בורוכוב עד אליעזר יפה. סבא דוד סיפר שאת הדרך הזו עשה יחד עם ילדה בת כיתתו גם היא מחרבת עזון בשם שרה ברש, היא כנראה הייתה אחראית מאוד ומסורה לתפקיד- לקחת אותו לבית הספר.

בחודש אוקטובר 1956 חודשיים מאז פתיחת שנת הלימודים פרצה בישראל מלחמת קדש. בבית הספר ניבנו קירות מגן מלבנים קטנות שם ישבו התלמידים (זה היה המקלט שלהם) בלילה הייתה האפלה ברחובות ובבתים, בחצרות חפרו שוחות להגנה מפני תקיפת מטוסים.

בית הספר הקדיש שעות לימוד רבות לנושא החקלאות, הוא קרא לעצמו בי"ס קדם חקלאי. הילדים טיפלו בבעלי חיים, עבדו בגינות הירק והפרחים, טיפחו את הצמחייה, המצטיינים קיבלו ירקות הביתה.

בבית הספר היה חדר אוכל גדול ובצמוד לו מטבח, במטבח הכינו בכל יום ארוחת צהריים חמה לתלמידים שהוריהם לא היו בבית כדי לקבל את פני הילדים בבואם הביתה.

במטבח עבדו תלמידי כיתות ד'-ז' בתורנות כדי לעזור בהכנת הארוחה וגם ללמוד את מה שעושים במטבח, כולל נימוסי שולחן כיוון שהם קיבלו ארוחה חמה בעצמם, לפני שהאוכלים בחדר האוכל הגיעו לאכול.

באולם עצמו התקיימו מסיבות וחגיגות של בית הספר לפי הצורך, כמו ליל הסדר לכל תלמידי בית הספר, מסיבת בני מצווה לילדי כיתות ז', הצגות שהגיעו לבית הספר, מופעים, תערוכות וכנסים.

בשנת 1957, עזבה המשפחה של סבי את חרבת עזון ועברה לבית חדש ברעננה ברחוב עקיבא. בית חדש רחב ידיים ולו חצר גדולה, גינה בה עצי פרי כמו פירות הדר, שסק, אפרסק, משטח דשא גדול ושלושה לולים: האחד, לטיפול וטיפוח אפרוחים עד הגיעם לגיל מתאים למעבר ללול הבא, לול תרנגולות מטילות ולול תרנגולות לפיטום.

לסבא שלי היה תפקיד חשוב באיסוף הביצים בכל יום, לפזר אוכל לתרנגולות ולנקות את הלולים. היתה לו מחויבות רבה לעבודות הללו, הוא המשיך לעזור להורים שלו בכל מה שדרש.

ההורים של סבא שלי עסקו בעבודה זו במשך 30 שנה ותמיד היתה נחוצה העזרה שלו.

את ימי החופש הגדול בילה כמו רוב הילדים בנסיעה לשפת הים, עם ההורים ואחר כך עם החברים, שם לימים פגש את חברתו ואחר כך אשתו לעתיד, סבתא שלי.

בשנת 1994 הרסו את הבית, כדי לפנות את המקום לסלילת כביש. רחוב שברץ התחבר לרח' עקיבא, בדיוק על מיקומו של הבית. העירייה היתה זקוקה לדרך זו ולכן פיצתה את המשפחה. על החלקה הנותרת בה היו הלולים נבנו קוטג'ים חדשים, ולאחד מהם, נכנסה משפחת ארד.

סבי, חזר הביתה, עם המשפחה שהקים: סבתא ברכה, אמי ענבל ואחיותיה, גלי ואורטל. זה היה ביתו עד לחודש ספטמבר 2017.

בתאריך זה נפרד מאיתנו לעולמים.

יהא זכרו ברוך

הזוית האישית

כל יום שני בבוקר חיכיתי בהתרגשות רבה לבואה של סבתא שלי – ברכה, כדי לקחת חלק בפגישות של "הקשר הרב דורי" בבית הספר. היה מעניין ומרגש להקשיב לסיפורים שסבתא סיפרה על סבא דוד ז"ל. הנצחנו אותו בעזרת סיפור ותמונות ולמדתי הרבה על העבר של המשפחה שלנו ועל העבר של העיר רעננה.