מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בתאריך 19.10.1943 בבית חולים פרטי להורים שעלו לארץ מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. הורי שניהם נולדו בחג פסח: אבי נקרא פסח כי נולד בערב חג פסח, ולאמי קראו עליזה כי כשחזר אביה מבית הכנסת ובישרו לו על הולדת הבת הוא התמלא בשמחה.

בית הקפה של הורי

להורי הייתה מסעדה ברחוב דיזינגוף בשם "קיטון" שקיימת עד היום. המסעדה בישלה ומבשלת עד היום אוכל יהודי מסורתי, כמו: כבד קצוץ, רגל קרושה, קרפלאך וצ'ולנט. באי המסעדה היו אנשי הבוהמה של תל אביב באותם ימים, כמו השחקנית המפורסמת של תיאטרון "הבימה" חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. אחרי המסעדה רכשו הורי קיוסק שעמד בצמוד לקולנוע הקייצי (קולנוע ללא גג) היחידי שהיה קיים בשם "גן רינה". בקולנוע זה ראיתי את כל הסרטים ולפעמים הלכתי כל ערב לראות סרט.

הבית ליד הירקון

כשהייתי בן 6 עברנו לגור בבית פרטי. רוב המשחקים שלנו היו משחקי רחוב וחצר. אני זוכר חורף אחד שבו נהר הירקון עלה על גדותיו והציף את כל השכונה. בנינו רפסודה מעצים על מנת לשוט על המים. חבר שנפל מהרפסודה לתוך המים, ולא נעל מגפיים, חזר הביתה רטוב ומלוכלך כולו. המשחקים ששיחקנו ברחוב היו מחבואים, סוס ארוך, הקפות ועוד.

מכיוון שהיו הרבה מקומות להתחבא בהם, בין הבתים ובין העצים ובתוך המגרשים הריקים, הרבינו לשחק במחבואים. משחק ההקפות היה דומה למשחק "ביסבול" אמריקאי בו היה חבר חובט בכדור, ובזמן המעוף של הכדור באוויר היו שאר החברים רצים ומחליפים תחנות.

בית הספר היסודי

את אשתי יעל הכרתי בבית הספר היסודי "יהודה המכבי". למדנו יחד בכיתה ד'2 והמורה רבקה אהרוני הושיבה לפני ילדה עם 2 צמות. היא הייתה חדשה בכיתה שלי, ונהגתי למשוך לה בצמות על מנת שתשים לב אלי. בזמן ההוא למדו בבית היסודי 8 שנים וסיימו אותו בכיתה ח'.

ברוב הבתים לא היו טלפונים וגם לא טלוויזיות. מכיוון שבבית בו גרתי התנהל גן ילדים (גן עליזה), קיבלנו טלפון ששימש רק למקרים מיוחדים.

תקופת הצנע

בתקופת "הצנע" היה לנו ליד הבית לול תרנגולות מטילות. כל יום בשובי מבית הספר הייתי מחפש את הביצים כי התרנגולות אהבו להטיל את הביצים מתחת לשיחים במגרש הסמוך לביתי. צבע החלמון של הביצים היה אדום בגלל שהתרנגולות אכלו עשב. לפעמים, כשרצינו לגדל אפרוחים, היינו מניחים את הביצים ואת התרנגולת בתוך סל מתחת למיטה שלי ששם היה לה חם ונעים. את האפרוחים גידלנו בלול.

שנינו ביחד

החתונה שלנו

התחתנו בחודש נובמבר 1964. סבא בדיוק סיים קורס קצינים וסבתא הייתה בשירות קבע בצבא. החתונה הייתה באולם שנקרא "בית השריון". היו בו שולחנות מלבניים ארוכים, לא עגולים כמו היום, והאורחים ישבו על ספסלים ולא על כיסאות. הכלה לבשה שמלה בצבע תכלת (כל האורחים הופתעו כי נהוג להתחתן בשמלה לבנה). הייתה בחתונה תזמורת ולא די.ג'י. כמו היום. האורחים רקדו הורה וגם ריקודים סלוניים.

לירח הדבש טס הזוג הצעיר לאילת (סבתא שלי רכשה את הכרטיסים וגם שילמה עבור המלון כי סבא שלי עוד לא קיבל משכורת מהצבא).

המשפחה

לסבתא וסבא נולדו שלושה ילדים: נורית, הבכורה, ושני בנים יואב (שהוא אבי) ודורון. כולם התחתנו ונולדו במשפחה 8 נכדים: איתי, אופיר, מתן, רותם, נועה, ליאור, נעמה (אני) ועומרי. אני נכדה מס' 7 (מספר המזל).

סיפורה של נעמה

לפני שנה, בחופש הגדול, טסה כל המשפחה המורחבת לטיול באוסטריה. ישנו בבית דירות כך שבילינו הרבה זמן ביחד בטיולים משותפים. הכיף הכי גדול היה מגלשת ההרים הארוכה והמפותלת, בה ישבתי לבד בקרונית כי בכל קרונית היה מושב אחד בלבד. אבא שלי נסע בקרונית אחרי והוא נסע מהר וכמעט התנגש בי, לכן נאלצתי להגביר מהירות, וגיליתי שזה דווקא כיף! לכל בני המשפחה היה הכי כיף בסיבובים כי כולם צרחו כמו משוגעים. כמה ימים אחר כך כולנו רכבנו על טרקטורונים במורד גבעה. כל אחד בתורו יצא לרכיבה ואני רכבתי יחד עם אבא שלי. למטה חכה לנו רכב שאסף את כל הטרקטורונים והעלה אותנו ואותם לראש הגבעה, כאשר כל הטרקטורונים מחוברים בכבל. בדרך היה סיבוב חד ואני החלקתי מהטרקטורון ונגררתי על הכביש בצעקות לעזרה.