מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשברשין. זו עיר קטנה במחוז זמושץ' שבפרובינציית לובלין בפולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

לשני הורי קראו מרדכי וחנה ז"ל. אבא היה מורה בבית ספר יהודי, לימד עברית ועוד מקצועות כמו חשבון ותורה. אימא הייתה עקרת בית. גדלתי כאח בכור לאחותי הקטנה יפה.

סבא ואחותו יפה

רשמו אותי לכיתה א' בבית ספר. הייתי צריך להתחיל ללמוד באחד בספטמבר 1939. הייתי כמעט בן שבע, הלכתי אולי שבועיים לכיתה א' אבל אז פרצה המלחמה והגרמנים הגיעו ולא יכולתי להמשיך ללמוד.

הכיתה של סבא בבית ספר יבנה בפולין

ברחנו לכפרים סמוכים לעיירה. בשלב זה הגרמנים עוד לא 'התעסקו' עם היהודים'. היינו מספר שבועות בעיירות סמוכות לשברשין ולאחר מכן חזרנו הביתה. הגרמנים יצאו והרוסים נכנסו, הם היו כמה שבועות. הם אמרו שהם עוזבים והגרמנים חוזרים.

אבא אמר שצריך לעזוב יחד עם הרוסים, הוא ידע זאת מהעיתונים והרדיו והספיק להבין מי הם הגרמנים ומה יחסם ליהודים. אמא הכינה חבילת בגדים לאבא ואמרה לו שהוא ייסע עם הרוסים אבל היא תישאר כי לאישה עם שני ילדים קטנים לא יעשו כלום. אבא החליט החלטה אשר בדיעבד הייתה גורלית והצילה את המשפחה ואמר "לא, כולם נוסעים ביחד..". אחות של אמא ומשפחתה החליטו לנסוע עם הרוסים ביחד אתנו. הרוסים אפשרו למי שרצה לברוח ברכבת משא פתוחה ונסענו לעיר יותר גדולה בשם זמוצ'.

בזמוצ' פיזרו אותנו לכפרים במקומות אליהם הגרמנים לא הגיעו עדיין. משם נסענו לברית המועצות, לאוקראינה הסובייטית. שם דרשו הרוסים שההורים יקבלו אזרחות סובייטית והם לא רצו. הם ראו איך החיים שם, צריך לעמוד בתור בשביל כל דבר אפילו בשביל לקנות סוכר. במקום הקודם שהיינו בו היה פשוט יותר, לא היו תורים. הרוסים ניסו לעזור ליהודים, אבל על תנאי – הם לקחו אותם מהגרמנים ורצו שיהיו אזרחים של רוסיה. הם אמרו ליהודים שלא רצו לעשות אזרחות  סובייטית "אם אתם לא איתנו אז אתם נגדנו", ובנוסף פסקו ליהודים כעונש חמש שנים בסיביר.

שמו אותנו ברכבות והיינו חודש בדרכים עד שהגענו לאזור נובו סיבריסק, עיר הבירה של סיביר. היינו שם שנה וחצי, קיץ חורף וקיץ. היינו במחנה שבו שמו את מתנגדי המשטר הסובייטי. אני הלכתי לבית ספר ולמדתי בכיתות א' וב'.

אבא שלי עבד כחוטב עצים ביער הסמוך למחנה. לאחר מכן אבא, שהיה לו כשרון לציור, עבד בהכנת שלטי סיסמאות. מכיוון שלא היה צבע לצייר איתו, אבא הכין צבע מתערובת של מים ומשחת שיניים, עבור המפלגה הקומוניסטית וכך הרוויח עוד קצת כסף בשביל אוכל. גם אני עזרתי בפרנסת המשפחה והייתי מוכר בשוק כפפות וכובעים שאימא תפרה.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, האמריקאים שהיו נגד הגרמנים ובעלי ברית של ברית המועצות, דרשו מהרוסים לשחרר את היהודים המוחזקים בסיביר וכך הרוסים אפשרו לנו לצאת מסיביר.

ההורים שלי החליטו לנסוע לקירגיזיה שם מזג האוויר חמים יותר. ההורים שלי עבדו בחקלאות, אני הלכתי לבית ספר, לכיתה ג'. אחותי הלכה לגן, בסוף יום הלימודים הייתי לוקח אותה מהגן, מכין אוכל, בעיקר תפו"א ובצל שבישלתי בתוך קופסאות פח של שימורים. היינו הולכים הביתה ומחכים להורים שיחזרו מהעבודה בשדה.

בקירגיזיה נשארנו עד סוף המלחמה ב1945. בסיום המלחמה, חזרנו לעיירה שלנו 'שברשין' וראינו שלא נשאר כלום, הבית שלנו נהרס כליל. מכיוון שלא היה לנו בית הלכנו למחנה, אליו הגיעו שליחים מארץ ישראל שאמרו לנו לעלות לארץ ישראל. רצינו מאוד להגיע לארץ. בביתנו הרבו לדבר על ארץ ישראל, הורי היו ציונים ורצו לעלות לארץ עוד לפני שפרצה המלחמה. וכך התחלנו במסע לא"י.

מהמחנה בפולין נסענו לצ'כיה למחנה שנקרא 'קיבוץ' אבל רק של ילדים. שם למדנו עברית, בעיקר שירים.

משם נסענו למחנה באוסטריה. מכיוון שהאנגלים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ושליחי הסוכנות לא רצו לסכן את הילדים בעלייה בלתי לגלית ובסכנה של גירוש למחנה מעצר בקפריסין, חיכינו באוסטריה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחר שהבריטים עזבו את הארץ ואפשר היה לעלות סוף סוף, הגענו באנייה לארץ ישראל.

למזלנו דוד ודודה שלי, אח ואחות של אמא, היו כבר בארץ, הם עלו בתור חלוצים לפני המלחמה והם לקחו אותנו אליהם, כך לא נאלצנו להיות במעברה. היינו אצל הדודה כחודש בכפר סבא, עד שאבא הרוויח קצת כסף מכריכת ספרים ומעבודות נוספות שונות וכך הצליח להשכיר דירה.

אחר הצהריים הייתי הולך לתנועה בשם "דרור". בתנועה היו חבריי ומדריכים, בתנועה לימדו אותנו על ארץ ישראל, על ההיסטוריה שלה, בנוסף היו מסיבות ומפגשים.

סבא בתנועה "דרור"

אני למדתי בבית ספר מקצועי מסגרות ובגיל 18 הלכתי לצבא.

סבא במדי צבא

בצבא הייתי מדריך, לימדתי חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה וגם מסגרות.

אני זוכר שבצבא, אמרתי למי שהדריך אותי: "כן, למדתי ועבדתי, אבל.. אף פעם לא הדרכתי" אז הוא אמר לי: "מה זאת אומרת? אתה תלמד אותם מה שאתה יודע!" את זה אני זוכר כמו אתמול. בזמני הפנוי הייתי שחקן כדורגל בהפועל כפר סבא.

כשהייתי בן בערך 20 עבדתי במפעל, יום אחד במפעל ניגשה אליי בחורה שהייתה כבר נשואה, היא אמרה לי: תשמע בנימין, יש לי חברה שמתאימה לך יופי, להיות לאישה", והיא הכירה לי אותה. הכרתי אותה, מצאנו חן האחד בעיני השנייה יצאנו יחד ובסוף התחתנו.

סבא וסבתא בחתונה

לי ולאשתי שולמית נולדו שלושה ילדים, שתי בנות ובן וכיום יש לי תשעה נכדים.

הזוית האישית

ליה: רציתי לעשות את הקשר הרב דורי על סבא מכיוון שהיה לי חשוב לשמוע את הסיפור שלו ורציתי לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. אם אני אחכה הוא עלול לשכוח את הסיפור, סבי אדם מבוגר ואני מאוד מעריכה ומודה לו שהוא בא למפגשים ושיתף אותי. כששמעתי את סיפורו, לא יכולתי להפסיק להקשיב, זה היה סיפור חיים מרתק! אני מעריכה אותו אפילו עוד יותר אחרי ששמעתי אותו. הכרתי את סבי לעומק, והרגשתי שעם התכנית התקרבנו יותר, בעקבות סיפורו למדתי להעריך את מה שיש לי, ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.