מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ ישראל בשנת 1951 למשפחה של 3 בנים. 

 

אבא שלי משה סופרין היה לוחם בשורות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני. הוא נתפס מספר פעמים והושלך לכלא והצליח כל פעם מחדש לברוח. בבריחתו האחרונה ערך מסע רגלי מרומניה ועד צפון איטליה שם שהה כשלוש שנים. לאחר מכן עלה על אוניית מעפילים ובהגיעו לישראל נתפס על ידי הבריטים ששלטו בארץ והוגלה לקפריסין שם היה עד הקמת מדינת ישראל ועלה לארץ. בהגיעו לארץ ישראל התחיל לעבוד במפעל מתכת בתל אביב והכיר את אמא שלי יפה (פפי) קורזניק עולה חדשה מרומניה.לאחר הכרות של כחצי שנה התחתנו וכעבור שנה נולדתי בתל אביב.קליטתו בארץ ישראל הייתה קלה יחסית כי הוא מיד החל לעבוד.

 

אמא שלי לא סבלה במיוחד מהגרמנים אולם בשלהי מלחמת העולם השניה החלו פרעות ביהודי רומניה ואז החלה עם הוריה לברוח ולהסתתר עד סוף המלחמה.עלייתם וקליטתם בארץ היתה קלה כי קרובי משפחה שלהם היו כאן לפני מלחמת העולם השנייה. 

 

נולדתי בתל אביב ומשפחתנו גרה ביפו העתיקה. אותה עת היתה בארץ  תקופת צנע והמזון חולק בתלושים בגלל היותי תינוק אמי קיבלה ביצים וחלב טריים במקום אבקות ולכן התפתח שוק שחור למצרכים טריים(כמו בסרט אלכס חולה אהבה).בגיל שנתיים עברה המשפחה לכפר מל"ל שבשרון בכדי להיות קרובים למשפחתו של סבא שלי מצד אבי. מכיון שאבי עבד בתל אביב והנסיעה והחזרה לא הייתה קלה כי לא הייתה תחבורה טובה ומהירה וגזלה זמן רב, עברה המשפחה לגור בתל אביב בשכונת נווה צדק. כשהייתי  בן 4 שנים נולד אחי האמצעי אמנון. בשכונה היה בית ספר בשם נווה צדק ושם למדתי בכיתות א-ב.

בבית שבו גרה המשפחה לא היה מטבח ולא שרותים וגם לא אמבטיה. המטבח היה בחצר הבית והיה משותף ל-4 משפחות. השרותים גם היו בחצר וגם הם היו משותפים. הרחצה הייתה בבית מרחץ סמוך פעם בשבוע, בדרך כלל בימי שישי.

באותה תקופה פרצה בארץ מלחמת סיני ב 1954 ואבי גויס למלחמה והיה בחיל התותחנים. אני זוכר מתקופה זו את ההאפלה שהייתה ואת הלא נודע כי לא היו אמצעי תקשורת כמו היום (אני הייתי בן חמש). 

זיכרון מיוחד מבית הספר היא המורה בלה שלימדה אותי בכיתות א-ב. המורה בלה הייתה מסתובבת בין התלמידים עם סרגל קטן ממתכת וכל מי שלא דיבר עברית רהוטה היה מקבל מכה מהסרגל על ידו.

מכיוון שכך למדנו התנהגות,משמעת, כישורי למידה טובים ודרך ארץ. מיותר לציין כי כיום הדבר אסור.                                

 

בגיל 9 עברה המשפחה לגור ברמת גן ושם נולד אחי הצעיר. הדירה הייתה בין פרדסים וללא תחבורה ציבורית. למדתי מכיתה ג-ח בבית ספר שנקרא נווה יהושוע (לאחר מכן שונה שמו לארנון). המעבר מבית הספר נווה צדק לבית הספר נווה יהושוע היה לא קל כי קשה היה להסתגל למורים חדשים לחברים חדשים, אולם אחרי כחודש התרגלתי לחברה ולמורים בבית הספר הייתי בנוסף לתלמיד טוב גם ספורטאי מצטיין. 

 

בתקופת ילדותי החיים היו די נוחים ונעימים כי לא היו מאורעות מיוחדים( לא היו מחשבים או סמרטפונים או טלויזיה)ולכן הומצאו משחקים שונים שאפשר לשחק מחוץ לבית ובחברת ילדים כגון: חמש אבנים ,דודס(מקלות קצרים מחודדים בקצוות וחובטים בהם עם מקל של מטאטא), גולות , משחקי כדור שונים , בניית קורקינט (לא קנוי ולא חשמלי).עפיפונים נבנו לבד כי לא היו כאלו למכירה. קראו לזה טיארה.מי שבנה טיארה גדולה יותר ומרשימה יותר היה גאה כאילו בנה בניין חדש. 

בגיל 13 עליתי  לתורה כילד בר מצווה בבית כנסת ולאחר מכן הייתה המסיבה באולם.

בסיום כתה ח' ובית הספר היסודי ( בתקופה זו לא היו חטיבות ביניים) נערך טקס צנוע מאד ובו קיבלו הבוגרים תעודות גמר. לאחר סיום בית הספר היסודי התחלתי ללמוד בבית ספר טכני הולץ בתל אביב ולאחר שנתיים עברתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. באותה התקופה פרצה מלחמת ששת הימים (1967) ואז כל חניכי בית הספר הטכני נשלחו לעזור בקיבוצים שונים שחברי הקיבוץ גויסו.נשלחתי לקיבוץ נחל עוז (היום בעוטף עזה על הגדר).בקיבוץ נחל עוז עבדתי בפלחה והייתי עד לפריצת הכוחות של צהל לכיוון סיני כי רוב הכוחות היו סביב נחל עוז.

 

לאחר מלחמת ששת הימים התגייסתי לצבא ושרתתי שלוש שנים .בשרותי הצבאי שרתתי כמכונאי רכב בשארם  א שייך שבסיני  (היום בידי המצרים).

לפני שהתגייסתי הכרתי את אורה שהייתה מגיעה אלינו הביתה כדי לתפור בגדים (אמא שלי הייתה תופרת). לאחר הכרות קצרה הפכנו לחברים וחצי שנה מתום שרותי הצבאי באנו בברית הנישואים (1972).

žבזמן שרותי הצבאי הייתה תקופת מלחמת ההתשה שבה נהרג מפגיעת צלף חבר טוב שלי ושכן של אורה .זו הייתה עבורנו טראומה קשה כי היינו צעירים ולא ידענו איך להתמודד עם  שכול .זמן קצר לאחר החתונה פרצה מלחמת יום כיפורים (1973). במלחמת יום הכיפורים גויסתי לשרות מילואים ושרתתי כשבעה חודשים.תפקידי היה לחלץ רכבים פגועים בשטח לפעמים תחת אש.

 זוגיות ונישואים

בתום המלחמה וחזרה לשגרה רכשנו את דירתנו הראשונה בראשון לציון ושם נולדו שתי בנותינו ליהי (אמא של אמיר) ורוני. לאחר 6 שנים עברנו לדירה גדולה יותר ושם נולד הבן הצעיר זיו. אני עבדתי בחברת רסקו כמתקין ומפעיל מנופי בניה. לאחר מכן עזבתי את עבודתי בחברת רסקו ועברתי לעבוד כמנהל טכני בחברת גז גדולה.

 

בשנת 2004 נסענו למסע שורשים של משפחתי ברומניה. הורי אני ואחי שמעון (ז"ל). במסע זה ביקרנו במקום הולדתם של הורי ושם אבי סיפר לנו על ילדותו ואת מה שעבר עליו בזמן מלחמת העולם השניה. שחזרנו את נתיב בריחתו מרומניה לאוסטריה כאשר אנחנו נסענו ברכב ואילו הוא עשה את הדרך ברגל תוך כדי המלטות מהצבא הגרמני והמשטרה הרומנית (להזכירכם הוא ברח מהכלא). בנוסף ביקרנו בכמה מקומות מעניינים ובניהם ארמון ולאד צפש הוא דרקולה. 

 

לפני 10 שנים נהרג אחי הצעיר שמעון בעת שרכב על אופניו בשבת בבוקר. הוא היה בן 46 במותו. השאיר אחריו אישה ו-4 ילדים. מותו היה עבור המשפחה מהלומה קשה ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהטראומה ולחזור למסלול החיים. 

 

שנתיים אחרי זה נפטר אבי בשיבה טובה  והוא בן 87. תוך כדי עבודתי כמנהל בחברת הגז למדתי שמאות רכוש ולפני כ-10 שנים התחלתי לעבוד כשמאי. לפני כ-8 שנים עזבנו את ראשון לציון ועברנו לגור בגדרה.

 

תשע"ו