מאגר סיפורי מורשת

שמי משה על שם סבא שלי שנפל במלחמת העצמאות.

שם המשפחה שלנו דגן, השם המקורי היה פישהנדלר, בפולנית פרושו: סוחר דגים, כאשר החלטנו במשפחה לעברת את השם בחרנו בשם דגן שם שהתקבל על כולנו.

נולדתי בחיפה בבית חולים אמהות בחדר עליון שהיה מיועד רק כבית חולים ללידות. אני בן בכור במשפחה, אחי הבן השני – חיים, הבן  השלישי – פרץ והבן הרביעי – שלמה. אנחנו רק בנים במשפחה.

גדלתי בקריית חיים ולמדתי בקריית שמואל. כל יום הלכנו ברגל בחולות לבית הספר חצי שעה, כי כבישים לא היו ולא היו הסעות. יש ימים בהם למדנו בבוקר ויש ימים שלמדנו אחרי הצהרים, כי היו משמרות בלימודים, מאחר ולא היו מספיק כיתות לימוד בבית הספר.

אני ואחי בילדותנו בישראל

בבית שלנו היו בסה"כ שני חדרים: חדר ילדים וחדר הורים ובמסדרון הינו אוכלים.

מכיוון שגרנו רחוב אחד מהים, רוב הזמן בילינו ושיחקנו בים. תקופות החגים היו החשובות ביותר במשפחה כל חג התקבצו הדודים וכל משפחתם אצל סבתא שלנו – סבתא אסתר ומקיימים את ארוחות החג.

חפץ חשוב שקיבלנו במתנה (מדוד שערך בפסח את הסדר) לאחר שמצאנו את האפיקומן היה טרנזיסטור (זה רדיו נייד קטן) וכמובן שזה היה החפץ החשוב בבית. רדיו שאפשר היה להעביר אותו מחדר לחדר.

אנו משפחה דתית ודואגים שכל חג רוב המשפחה תהיה ביחד לכל ארוחות החג, כמו כן כולם הולכים לבית כנסת ביחד ומשתתפים בכל התפילות. כיום ארוחת חג כזאת ממלאת שולחן בן 20 נפשות – סבים וסבתות, הורים, ילדים ונכדים, ואם מצטרפים בני משפחה אנחנו מגיעים לכמות של 30 נפשות. מפגש של המשפחה פעם בשנה מגיע ל-80 נפשות.

כאשר הייתי ילד חוויתי את מלחמת ששת הימים שבה התנדבנו במשימות בעיר. כשהתגייסתי לצבא, שירתתי בסיירת גולני בשנים 1971 עד 1974 זאת הייתה תקופה של פשיטות בלבנון ורדיפות אחרי מחבלים, היינו נכנסים ללבנון ופוגעים בריכוזי מחבלים.

הפיגוע במעלות

השתתפתי במלחמת יום כיפור בקרבות ברמת הגולן ובחרמון במהלך המלחמה איבדתי הרבה מחברי, בשנת 1974 בחודש מאי חדרו מחבלים לבית ספר במעלות אירוע זה "אסון מעלות". בלילה ישנו בבית הספר תלמידים שטיילו באזור והמחבלים לקחו את כל התלמידים כבני ערובה ומילכדו את בית הספר במטענים. הצוות שלי היה הראשון שהגיע לבית הספר ושהה שם במשך כל היום.

המחבלים נתנו אוטימטום ואיימו שבשעה שש בערב הם מפוצצים את בית הספר. בחמישה לשש פרצנו לבית הספר כדי לחלץ את התלמידים לצערנו נהרגו 22 תלמידים באסון זה.

משפחתי

את אשתי צביה הכרתי בשכונה בה הינו גרים ומבלים ביחד, התחתנו בשנת 1975, הייתי בן 22 אשתי היתה בת  20. התחתנו באולמי נועם בחיפה, כאשר נולדו הילדים אני הייתי בן 25.

יש לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת אחת ו- 12 נכדים. 3 נכדים גרים אתנו בשכנות, והביקור הוא יום יומי כי האוכל של סבתא הוא הטוב ביותר. שאר הנכדים מגיעים פעם בחודש לשבת.

הזוית האישית

אור: התכנית הייתה מרגשת וכייפית, היה כייף להיפגש עם סבא ולשמוע את סיפור חייו. כל שבועיים נהנתי מחדש. אהבתי מאד לדבר איתו וזאת למרות שאנו גרים מעליו.

סבא משה: תודה על תכנית משמעותית וחשובה, למדתי להכיר את הנכד שלי, יש לנו נכדים תאומים בכיתה ו' וכך זכינו גם אני וגם אשתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. נהננו להגיע בכל שישי, לספר את הסיפורים לנכדים ולתעד אותם.

אני ואור מתעדים את סיפורי בכתה