מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי משה, נולדתי בשנת 1944, במרוקו, בעיר סטאט. כאשר נולדתי הייתה תקופת הצנע ולא היה מה לאכול. באותה תקופה כך היה בארץ ישראל וגם במרוקו. אח שלי התעסק במסחר במרוקו ואימא שלי הייתה תופרת במרוקו. המקצועות הכי פופולריים שהיו אצל רבים במרוקו היו: סנדלרות, תפירה וסוחרים. בגיל 6 המשחקים שלנו היו מחבואים, בלורות וטרומיביה (סביבון עם חוט), היו עוד משחקים שיותר קשורים ליהודים.

ילדות

בגיל 7 אבא שלי נפטר ונשארנו אנחנו האחים והאחיות עם אמי לבד, היא שגידלה אותנו. לאחי הגדול קוראים שלום הוא התעסק במסחר, הייתה לו חנות של בגדים ובדים. הוא למעשה קיים ופרנס את כל המשפחה וככה התקיימנו במשך כמה שנים. באותו הזמן אני למדתי במרוקו בבית ספר צרפתי בעיר סטאט, וגם למדתי בחדר באותה העיר. הלימודים שלי היו מהשעה 7:00 בבוקר עד לשעה 16:00 אחר הצהריים. היו ימים שהיינו הולכים לחדר ללמוד תורה ואז חוזרים, לימוד תורה נמשך בערך 3 שעות. אלה הימים שאני זוכר טוב.

בסך הכל גדלנו בצורה טובה, אימא היא הייתה דואגת לנו שנהיה תמיד לבושים ומסודרים, שנגיע לבית הספר נקיים ומסודרים. כשהייתי בן 9 הלכנו כולנו להירשם לעלייה לארץ ישראל, לצורך כך לקחו אותנו לעיר קזבלנקה ושם ביצעו לנו  את כל הבדיקות הרפואיות לבדיקת מצב בריאותינו. כאשר יצאנו בבדיקות בריאים ושלמים, התקבלנו לעלייה. אם מישהו היה חולה לא היו נותנים לו לעלות לארץ ישראל, אם היה מגיע אדם מבוגר שאין לא תומכים, היו עושים לו בעיות על מנת לדחות לו את העלייה לארץ ישראל.

עליה לארץ

לאחר שהתקבלנו לעלייה חיכינו כמה חודשים עד שהחליטו על התהליך של העלייה. בשנת 1956 עלינו ממרוקו לצרפת, הביאו אותנו למחנה מעבר בשם "קונדרינס", אשר שם נשארנו שלושה חודשים. ומשם אחרי שלושה חודשים החליטו לעלות אותנו לארץ ישראל באנייה "ארצה". הפלגנו במשך שבעה או שמונה ימים, הגענו לנמל חיפה שם חיכו לנו אנשי הסוכנות היהודית והחליטו לקחת אותנו לקריית שמונה.

הדרך הייתה קשה כי לא היו כבישים מסודרים, בסופו של דבר הגענו לקריית שמונה לאחר כמה שעות. בימים הראשונים גרנו באוהל ואז מהאוהל אחרי חודש העבירו אותנו לפחונים. שם, בפחונים, גרנו כארבעה חודשים. לא היה פשוט בזמנו. היינו שמונה נפשות, בתוך הצריף היו רק מיטות לשינה, ככה חיינו למשך מספר חודשים. התקלחנו בחוץ כי לא הייתה מקלחת, השירותים היו בחוץ, בחורף היה מאוד קר ובקיץ היה חם. כמובן בפחונים לא הייתה פרטיות.

לימודים ונעורים

אני הייתי אמור ללכת לבית ספר עם אחיותיי אבל הבית ספר לא היה כזה מוכן, אז לקחו אותנו לאיזשהו בניין או מקום שאיני יודע מהו. היה לי מאוד קשה עם השפה העברית מאחר ולא הכינו אותנו מבחינת העברית במרוקו. בתקופה הזאת למעשה איבדנו את ההמשך של הלימודים שהיינו אמורים להיות כמו כל הילדים, הייתה הרגשה שכאילו נפלנו ביו הכיסאות מבחינת שפה. בהמשך העבירו אותנו לאזבסטון ושם חיינו גם שמונה נפשות. מאחר שזאת הייתה תקופת הצנע גם בארץ ישראל אז התקיימנו על ידי תלושים. כל משפחה קיבלה תלושים לפי כמות הנפשות, עם התלושים היו הולכים לקנות מצרכים, ככה התקיימנו. חלק מהאחים שלי הלכו לעבוד בעבודות יזומות כמו תעלות, לנקש עשבים, לחפור בורות וככה היה עד סוף שנת 1957.

משפחה ובית

אחותי הגדולה שכבר הייתה נשואה עם שש נפשות, עלתה לארץ לפנינו בשנת 1956. אחותי הגדולה, אמי ואחי הגדול החליטו יחד עם הדודים שלי ללכת ולחפש מקומות אחרים לקניית דירה. בחיפושים הרבים הם הגיעו לתל חנן, נשר. שם הם קנינו דירות: אמי קנתה דירה, אחותי קנתה דירה והדודים שלי קנו גם דירות וכך יצא שעברנו לגור בתל חנן בתחילת שנת 1958.

האחים שלי הגדולים חפשו עבודה אבל באותה תקופה עבודה לא הייתה כי המצב היה קשה מאד והאוכלוסייה שהייתה בתל חנן התחילה להתמרמר על המצב. הייתה אז אפליה בין האשכנזים והספרדים ולכן האוכלוסייה הספרדית החליטו לצאת להפגנה כדי לקבל עבודה. צעדנו מתל חנן ועד חיפה ברגל, בגשם השוטף וצעקנו "לחם עבודה". הצעדה נמשכה עד שבאו האנשים גדולים מבחינת השפעה והחליפו את המנהל של לשכת העבודה. הם הכניסו מנהל אחר שהוא יותר מזרחי ואז פתאום הכל נפתח מבחינת עבודות. התחילו לשלוח את האנשים למפעלים כמו פינציה, סולטם, המגפר, וולקן ונשר ועוד ועוד עבודות מזדמנות וככה השתנה הכל. התחילה הרווחה מבחינת המשפחות כי הם עבדו בכבוד וגידלו את ילדיהם בכבוד.

עבודה

כשהייתי בגיל 11 אמי שלחה אותי לפנימיה (בכפר חסידים של היום), למדתי שנה שלמה שם אבל היה לי מאוד קשה עם השפה העברית כי אני לא למדתי מבחינה יסודית אלה רק על ידי שהייתי בבית ספר. רק משם רכשתי את העברית, לצערי אמי לא ידעה עברית. עזבתי את הפנימייה בגיל 13 בגלל שאמי הייתה לבד והיו לה קשיים כלכליים וגם לא הייתה לה עזרה, אז אני החלטתי לבוא הביתה ולתמוך באמי. יצאתי לעבודה בגיל 13. התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות. עבדתי עבודות מתכת וככה המשכתי עד גיל 15 כאשר כל מה שהייתי משתכר בעבודות שעבדתי הייתי נותן לאמי.

בהמשך המשכתי לעבוד בעבודות יותר קשות. עבדתי במוסך קרוב לעשרה חודשים ואז עזבתי והתחלתי לעבוד בנמל עצמו בתור סוור (סוור זה עבודות סבלות). העבודות היו קשות מאוד ובכל זאת המשכתי בעבודות האלה על מנת להביא כסף הביתה. בגיל 18 התגייסתי לצבא ובגיל 19 וחצי כאשר אמי נפטרה נותרתי לבד אז המשכתי בצבא עד שנת 1964. בשנת 1964, בחודש מאי, השתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד. אחרי תקופה קצרה הלכתי ללמוד מסגרות מכנית שזה היה שנה של לימודים.

לאחר סיום לימודיי התחלתי לעבוד בתור מסגר כאזרח עובד צה"ל במפעל ב.מ.ב, מפעל זה הוא חלק מתעשייה צבאית, שם עבדתי שנתיים. בהמשך התחתנתי עם אשתי שתחיה, נחמה. מאז החתונה התחלתי לדאוג למשפחה שלי. לאחר שעזבתי את העבודה במפעל הרכב ב.מ.ב, התחלתי לעבוד בבית חרושת לנייר. עבדתי שם למשך מספר חודשים כי לצערי החברה החליטה שאין מקום מתאים במקצוע שלי שם. לאחר סיום עבודתי בבית החרושת לנייר עבדתי בבית חרושת נשר – נשר מפעלי מלט ישראליים. חברה זאת היא חברה ישראלית לייצור מלט וצמנט פורטלנד.

קבלת עבודה

כאשר באתי למפעל נשר עם סידור מהלשכה לא רצו לקבל אותי, אבל לא וויתרתי והתעקשתי לעלות למנהל כח אדם ולשוחח איתו. רק אחרי כמה שעות המזכירה שלחה אותי אליו. כשהגעתי למשרדו של מנהל הכח האדם השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה האם שירתי בצבא. כמובן שעניתי לו כן. הוא שאל אותי מה המקצוע שלי ואמר כי מוכן לשלוח אותי לעבודה לניסיון לשבועיים, ולאחר מכן לפי ההמלצות של המנהלים שלי, יחליט אם להשאיר אותי או לשלוח אותך הביתה.

לצערי הייתה אפליה בין המזרחיים והאשכנזים ולא היו מקבלים מרוקאים למקומות העבודה. אני הייתי המרוקאי השלישי שהתקבל למפעל בית חרושת נשר מלט, כאשר עבדו שם 1500 עובדים ורובם אשכנזים (90%). כך, במפעל זה, הוכחתי את עצמי גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת עבודה, ושם עבדתי קרוב ל-30 שנה. 30 שנה בפועל ויצאתי לפנסיה מוקדמת כאשר הייתי בן 55 ועוד 12 שנה נספרו לי עד גיל 67.

מאז שיצאתי לפנסיה אני מטפל בנכדים. אם זה לקחת אותם לגנים אם זה להסיע אותם אם זה להאכיל אותם עד שהיו באים ההורים ואז אני הייתי משוחרר.

הזוית האישית

סבא משה השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר גלילות בנשר יחד עם נכדתו שירה ועם התלמידה אלכסנדרה. יחדיו תיעדו את סיפור חייו ועלייתו לארץ ישראל.