מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בימים של הקמת המדינה ההורים שלי היו יוצאי שואה ובקושי ידעו לדבר עברית באותם ימים לא היה אולפן והחיים היו מאד קשיים. שבועיים אחרי שנולדתי, אבא שלי הביולוגי נהרג בהפצצה מצרית על בית חולים צבאי, שבו אבא שלי היה רופא. יחד איתו נהרגה בהפצצה עוד אחות והיה פצוע נוסף.

אימא שלי הפכה לאלמנה וגידלה אותי לבד. כדי להתפרנס היא הייתה תופרת חיתולים. אחרי שנתיים אימא שלי התחתנה שנית עם חבר טוב של אבי הביולוגי, כך נולדה לנו משפחה.

גדלתי בילדותי בימים שהיו ימי תקופת הצנע. אני זוכר שבכיתה א', הלכתי לבית ספר, לא היו כבישים, היו רק דרכי עפר והייתי עולה על דש – מדרגה של משאית, בכדי לחצות את הכביש, בגלל סחף מי הגשמים. את רוב ילדותי העברתי במרכז תל אביב ליד כיכר דיזינגוף. הייתי ילד מאד חברותי בכיתה והיו לי הרבה חברים, כך העברתי את רוב שנותי בבית ספר תל נורדאו, אשר היה קרוב גם לים וגם לרחוב דיזינגוף, אזור שהיה מרכזי ומאד פעיל באותה תקופה.

מאחר וההורים שלי היו ניצולי שואה, לא דיברו בבית ולא סיפרו דבר על מה שהם עברו במלחמה נושא זה היה כמו טאבו בביתנו.

בבית ספר הכריחו אותנו בכיתה ז', ללכת לתנועת נוער והלכנו לתנועה המאוחדת שהייתה בצפון תל אביב הייתי שם שבועיים. זה הספיק לי. כילדים הינו רוכבים הרבה על אופניים שקיבלנו כמתנת בר מצווה.

בזמן לימודי בבית ספר תיכון עירוני, הייתי רוכב כל יום על האופניים לבית הספר ובחזרה. יום אחד בצהריים לאחר הלימודים הייתי מעורב בתאונת דרכים, כשרכב פגע בי ואני זוכר שהחלקתי על מכסה המנוע עד הזכוכית. הובלתי לבית החולים ורק אז הודיעו להורים שלי שאני נמצא בבית חולים. כתוצאה מתאונה זו שברתי את היד והייתי מנוטרל שלושה שבועות, החסרתי אז ימי לימוד רבים בבית הספר. על האופניים לא ויתרתי ובלחץ על הורי קיבלתי אופניים חדשים.

חברי ואני הינו רוכבים הרבה על אופניים, הינו רוכבים בימי שבת בפאתי תל אביב. יום אחד הגענו ברכיבה עד שדה תעופה בן גוריון (שקראו לו אז לוד) ולא היה לנו כוח לחזור, תפסנו טרמפ עם טנדר שהחזיר אותנו לתל אביב. נהגנו ללכת הרבה לים, למדתי לשחות לבד בים. אני זוכר שבחופשות היינו עושים משלוחי פרחים ומרוויחים כמה לירות מהטיפים שקבלנו.

אני זוכר את מלחמת קדש בשנת 1956, כאשר היו צריכים לכסות את כל החלונות בבית עם בריסטולים שחורים, כדי שלא  תצא טיפת קרן אור מהחלונות. אפילו זכוכיות פנסי המכוניות נצבעו בצבע כחול, כדי שהאור יהיה מעומעם, בכדי שבלילה יהיה כמה שפחות אור. זכור לי שלכל רכב היה יום בחירה בשבוע, כל אחד בחר ביום שבו הרכב שלו יהיה מושבת. היינו מדביקים על שמשת המכונית את אות היום בו בחרנו להשבית את הרכב.

התגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה, כחיל קרבי והשתתפתי באימונים עד תום מלחמת ששת  הימים. במלחמת ששת הימים הייתי בבסיס קרבי של חיל האוויר במרכז הארץ ולא יצאנו לחופשה הביתה מהבסיס כשישה שבועות בגלל המלחמה. שרתי שרות מלא. בתום השרות, הלכתי ללמוד את תחום הביטוח לימודים שנמשכו לאורך שלוש שנים.

יתמות

בילדותי, בבית ההורי לא דברו על העובדה שאימא שלי הייתה אלמנה ושאני בן יתום חלל מלחמה, לא דברו על כך שאנו משפחה שכולה. רק בגיל עשרים ואחד נודע לי הדבר – זה היה  ביום שישי אחד. התכנסנו כל המשפחה, בצהריים, במרפסת לארוחת צהריים, אמי, אבי החורג ואחי הצעיר (יונה) ואז  סיפרו לי הורי, שאני בן יתום לאבי ז"ל, שנפל במלחמת השחרור. הייתי בהלם מהסיפור ולא ידעתי איך למצוא את עצמי מספר ימים. למרות כל מה שעברתי – ידיעה זו שינתה את חיי. החיים שלי השתנו והתחלתי לחקור, לשאול את אמי על אבי הביולוגי? רציתי לדעת מיהו? לרציתי לשמוע עליו, מי הוא היה? גיליתי שיש לי בני דודים מאבי הביולוגי, אשר חיו בקיבוץ וכך הכרתי את בני המשפחה של אבי ז"ל. יצרנו קשר והייתי מאד מקורב אליהם בהמשך.

בצעירותי הייתי נוסע לקיבוץ, לבני הדודים שהיו כמעט בגילי. בקיץ נסעתי אליהם לקיבוץ לתקופה של שבועיים עד חודש ימים. הכרתי את כל חברי הקיבוץ. זה היה מאד נחמד  גם להיות איתם וגם להכיר אורח חיים אחר מאשר החיים בעיר. בקיבוץ הבנים היו ישנים לחוד והבנות לחוד – כל הבנים ישנו בחדרי שינה משותפים וכל הפעילות הייתה משותפת של כל בני שכבת הגיל. הם אכלו יחד את הארוחות ביחד בחדר אוכל גדול, שבו הכל היה בהגשה עצמית. בתקופת החגים כשהייתי עמם בקיבוץ, היינו יושבים ביחד  עם כל המשפחות בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ.

משחקי ילדות ונערות

בילדותי היינו משחקים בכל מיני  משחקים:

ג'ולות וגוגואים – משחק שבו היה לנו גולות צבעוניות, בכל מיני צבעים וככל שהייתי פוגע בגולה של חבר ככה הוא היה מפסיד. אני זוכר, כשניצחתי, הייתי חוזר הביתה עם שק מלא של ג'ולות.

משחק ארצות – אחד הילדים היה מביא סכין או אולר, השתמשנו בטוב מבניהם. היינו מחפשים  שטח בו האדמה הייתה רכה, כדי שהאולר יתקע באדמה בקלות. היינו קובעים ומסמנים על האדמה את השטח בחלוקה שווה לי או לחבר, כל אחד קיבל מחצית מהשטח המסומן. השטח היה בסדר גודל של כמטר וחצי על מטר וחצי. כל אחד בתורו היה צורק את האולר, במקום שהאולר פגע באדמה – זה השטח שנכבש והוא בר לשחקן הכובש. המנצח היה מי שכבש את כל שטח העיגול.

כדורגל – למשחק קראו סטנגה. זה היה משחק בו משחקים על מגרש קטן עם עמודים של כדורסל.

הולה הופ – משחק של עיגול פלסטיק צבעוני גדול, שכל ילד היה עמו מביא מהבית. היינו משחקים בהפסקות בבית הספר.  משחילים את העיגול מעל ראשינו, עד למתניים ומגלגלים את החישוק מסביב למותניים. היו תחרויות בין הבנים והבנות מי עושה את זה יותר טוב? מי מצליח לסובב את ההולה הופ יותר זמן בלי שהוא יפול לרצפה.

משחקי בנות – הבנות היו משחקות קלאס, חמש אבנים וחבל קפיצה.

בבית היינו משחקים או עם חברים או עם בני משפחה במשחקי חברה כגון ארץ עיר, דוקים. הי  משחקים נוספים כמו פורפרה, מחבואים, סבתא סורגת. היינו גם אוספים, אוספים שונים: סמלים של קופסאות סיגריות דובק, נלסון, אסקוט, רויאל ועוד חברות – היינו לוקחים פקק ממתכת של בקבוק או בירה ואם הפקק היינו חותכים את הסמלים  מעל קופסאות הסיגריות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר "המשתלה" בתל-אביב, בשנה"ל תש"ף, בהנחייתה של המורה המובילה שלומית.