מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי בבאי, נולדתי ב-1939 בעיראק, שהיא ארץ ערבית.

למדתי בגן ערבי וגם ב"תלמוד תורה",  שזה בית ספר ללימודי יהדות. בזכות זה ידעתי לקרוא עברית, אבל לא הבנתי את הפירוש.

בעיראק גרנו בשני בתים שהיה ביניהם קיר משותף – באחד גרו סבא וסבתא שלי מצד אמא והיו להם בן ובת בבית, ובשני גרנו אמא שלי, אני וארבעת האחים שלי וגם הדודה של אמי. בבית היו שתי קומות. בקומה התחתונה הייתה חצר מרוצפת במרכז ומסביב חדרים שונים – חדר אורחים, מטבח, וחדר אחסון. בקומה השנייה היו חדרי שינה. בקומה השנייה  היה גם גג פתוח לשמיים שבו ישנו בלילות הקיץ. ראינו כוכבים וחיפשנו דמויות בעננים ששייטו מעל ראשינו, עד שנרדמנו. מהגג שלנו יכולנו לעבור לגג של הבית של סבתא.  גם בקומה הראשונה היה מעבר של חלון קטן בין שני הבתים שדרכו יכולנו לדבר ולהעביר דברים לסבא וסבתא, למשל אם אצלנו בישלו מאכל טעים, העברנו צלחת מהבילה וריחנית ומסרנו לידיים של סבתא, וגם ההיפך.

הבגדים שלבשנו בעיראק היו כמו הבגדים שלבשו המוסלמים: שמלה ארוכה, בדרך כלל מבד פסים, כמו הסיפור על יוסף שהייתה לו כותונת פסים. בשמלות כאלה הלכנו בבית, ברחוב וגם לבית הספר.

בעיראק למדתי בבית ספר ערבי מכיתה ב' עד כיתה ה'. למה דווקא כיתה ב'? כי באתי לבית הספר ולימדו אותי בכיתה א' חשבון: 1+1, וקריאה פשוטה מאוד. חזרתי הביתה, בכיתי ואמרתי שזה לא מעניין אותי. למחרת לקחו אותי למנהל בית הספר, סיפרו לו שאני משתעמם בשיעור. הוא נתן לי קטעים קשים לקריאה וקראתי טוב מאוד. הוא גם נתן לי תרגילים קשים בחשבון שפתרתי אותם מצוין. ואז הוא טפח לי על השכם ואמר: מחר אתה הולך לכיתה ב'.

בבית הספר הייתה לי חוויה מיוחדת – המנהל היה כמו סבא אהוב: מלטף ודואג לי. בין היתר למדנו שיעורים בדת האסלאם, קראנו פרקים מהקוראן, שהוא הספר הקדוש של המוסלמים, וסיפרו לנו על הנביא מוחמד שייסד את האסלאם. המנהל אמר לי שאני כיהודי לא חייב להשתתף בשיעורים האלה, אבל מאוד מצא חן בעיניי לשמוע את הסיפורים על ראשית האסלאם והשתתפתי באופן קבוע בשיעורים.

חוויה שנייה עם המנהל הייתה אחרי מלחמת העצמאות של ישראל, כאשר חיילים עיראקים מהעיר שלנו חזרו מהמלחמה נגד ישראל. כל בית הספר יצא לקבל את החיילים "הגיבורים" שחזרו מהמלחמה, לאורך הגשר הגדול על נהר הפרת שחצה את העיר. המנהל אמר לי שאני לא חייב לצאת לגשר, אבל הוא הציע שאצא בכל זאת כדי שהילדים בכיתה, שרובם היו ערבים מוסלמים, לא יתנכלו לי. ואכן יצאתי וראיתי חיילים פצועים וחבושים נכנסים לעיר. נופפנו בדגלי עיראק ומחאנו כפיים.

היה לי דוד, אח של אמא, שניהל את החנות של המשפחה, חנות של חומרי בניין,  אחרי שאבי נפטר. הדוד הזה, ששמו היה דוד, נעצר על ידי המשטרה העיראקית ונכלא במשך שנתיים בערך כי האשימו אותו שהוא שלח נשק לישראל. אחרי שהוא שוחרר מהכלא, עזבנו את עיראק לישראל. ב- 1951 עזבנו את עיראק כשהייתי בן שתיים-עשרה ועלינו עם אלפי יהודים אחרים לישראל.

בארץ היה לנו מאוד קשה כי אבא שלי נפטר בעיראק והגענו לארץ חמישה ילדים עם אמא בלי כל רכוש. העיראקים החרימו את הרכוש שלנו בעיראק ויצאנו משם בבגדים שעלינו ובגדים שיכולנו להכניס למזוודה אחת לכל מבוגר ואחת לכל הילדים ביחד. לאמא לא הייתה עבודה ולא היה לנו ממה להתפרנס.

כל בוקר לפני שהלכתי לבית הספר בארץ הייתי יוצא למאפייה, נושא על ראשי מגש עץ ענק ובו פיתות חמות מהתנור. עמדתי בפינת הרחוב ומכרתי פיתות כשאני קורא בקול רם "חם ולבן, חם ולבן" במבטא עיראקי כבד. ככה עזרתי בפרנסת המשפחה.

בחורף הראשון שלנו בארץ בשנת 1951- 1952, ירדו גשמים עזים בארץ והיו שטפונות והבית שלנו הוצף. יצאנו לרחוב כדי לחפש מקום גבוה יותר. ברחוב היו בורות ביוב ואנשים הרימו את המכסים של הבורות כי חשבו שמי השטפון יזרמו לביוב,  אבל השטפון היה כל כך חזק שהמים זרמו מתוך בורות הביוב לרחוב. הלכנו שלושה אחים יד ביד ופתאום אני, שהייתי באמצע, נפלתי לבור הביוב הפתוח!!! מזל ששני האחים שלי משו אותי מן הבור.

בבית הספר בארץ התחלתי ללמוד בכיתה ה' למרות שבעיראק כבר למדתי בכיתה ה'. רציתי מאוד להשתלב בכיתה למרות שלא ידעתי עברית. מלימודי היהדות שלי בעיראק ידעתי לקרוא מבלי להבין דבר. המורה נתנה לי לקרוא פסקה בספר טבע שלמדנו ואני קראתי במבטא עיראקי כבד: "והגשם ירד על הקרקע". כל הילדים בכיתה התפוצצו מצחוק, נשכבו על הרצפה והשתוללו, והמורה הייתה צריכה להגן עלי ולומר שזה הוא ההיגוי הנכון של העברית.

במשך השנים בכיתות ה'- ח' הפכתי לתלמיד מצטיין בכיתה. המורה לחשבון נהגה לתת לי את המבחנים של כל הילדים בכיתה שאבדוק אותם במקומה. כשסיימתי כיתה ח' העבירו אותי, יחד עם עוד חמישה ילדים מצטיינים מהכיתה, ללמוד בבית ספר תיכון בצפון תל- אביב, שנחשב לבית ספר יוקרתי, שם סיימתי את לימודי התיכון, התגייסתי לצבא, לחיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם), והלכתי לחיות בקיבוץ משאבי-שדה בנגב.

כאן תם סיפור הילדות של יוסי בבאי!!

הזוית האישית

סבא יוסי והדר תיעדו יחד את סיפורו של סבא, כתלמיד בעירק ולאחר עלייתו לישראל