מאגר סיפורי מורשת

סבי דוד הופנברג נולד ברומניה בעיירה רדאוץ, בשנת 1934. להוריו צבי ואטל היה בן נוסף בשם לוי. בזמן מלחמת העולם השנייה כל המשפחה גורשה לטרנסניסטריה, שם עברו תקופה קשה מאוד. בגמר המלחמה חזרו לרומניה ולמרות שהייתה להם פרנסה, החליטו בשל השואה ובגלל שהיו ציוניים לעלות ארצה. הם הבינו שהפתרון הנכון לאנטי שמיות כלפי היהודים הוא לגור בארץ אבותינו, ישראל. לא היה פשוט לעזוב את רומניה שהייתה אז תחת שלטון קומוניסטי-רוסי. הם עלו לארץ בשנת 1950.

שנתיים גרו במעברה בתנאים קשים, שתי משפחות חלקו אוהל אחד, עד שעברו לדירה קטנה בירושלים שבה סבא דוד ואחיו לוי ז"ל ישנו במטבח והוריהם ישנו בסלון. בהמשך פתחו חנות מכולת.

בימים ההם לא היו רעבים בישראל כי הסתפקו במועט. האוכל היה הרבה יותר פשוט ובסיסי מהיום. מוצרים בסיסיים (כמו ביצים ועופות) חולקו רק באמצעות תלושים אשר קיבלו במספר קצוב. בבר מצוות קיבלו קצת יותר תלושים על מנת להאכיל גם את האורחים. סבתי מספרת, שמאז התחילו לחגוג גם לבנות בת מצווה בכדי לקבל תלושים נוספים… התקופה הזאת נקראה תקופת "הצנע". הביגוד גם הוא היה יותר צנוע מהיום.

סבתי מרים נולדה בארץ ישראל. אביה, סבא רבא שלי, משה איזיק, חי בגרמניה. כשהגרמנים אסרו על היהודים לעבוד במקצועו, היות והיה ציוני וחבר בתנועת הנוער "כחול- לבן", החליט, במקום לחפש מקצוע חדש, לעלות לארץ ישראל. הוא התחתן עם סבתא רבא רוזה והם עלו לארץ. נולדו להם שני ילדים, סבתי מרים ואחיה נפתלי ז"ל. משפחתה של סבתי מרים גרה בדירת שני חדרים בחיפה. סבא רבא משה איזיק החליף עבודות רבות.

סבתי מרים מספרת שבימים ההם כילדה, שחקו במשחקים רבים בחוץ, כמו: תופסת, מחבואים, קלאס, חבל, סוס ארוך, בלורות (גולות), מסמר תקוע באדמה ומשחקים רבים אחרים. סבא דוד, לעומת זאת, עד היום, לא מכיר בכלל משחקים, הוא תמיד עבד כדי לעזור למשפחתו.

סבא דוד וסבתא מרים נפגשו במסיבה של המשמרת הצעירה של הפועל המזרחי בחיפה. סבא ליווה את סבתא הביתה, והציע להסיע אותה בבקרים לעבודה. לאט לאט התפתח הקשר עד שנישאו. סבתא עבדה כמורה ויועצת בבית ספר יסודי.

סבא וסבתא בחתונתם

הזוית האישית

מיכל הופנברג: שמחתי להזדמנות להכיר וללמוד על העבר של סבא וסבתא ומאוד נהניתי אני מאחלת לסבא וסבתא אריחות ימים ובריאות