מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה אריק, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי רביד ולה סיפרתי את סיפורו של סבא רבא שלה, יצחק (ישעיהו) מרפוגל ז"ל.

סיפורו של אבי, יצחק (ישעיהו) מרפוגל ז"ל שחי בין השנים 2006 – 1925

חיי המשפחה והילדות

כשאבי נולד, קראו לו ישעיהו ע"ש אבא של סבתי מַחְלָה (זהו שמה של אחת מחמש בנותיו של צְלָפְחָד בן חפר. במדבר כ"ו). הוא נקרא כך, כיוון שבגולה נהגו לקרוא לתינוק שנולד ע"ש אחד מהקרובים ביותר שנפטר. שם סבי – שמשון שם המשפחה – מרפוגל. פירוש השם מרפוגל הוא ציפור ים. בבית קראו לאבי "יזעיה".

אבי נולד בשנת 1925 בכפר שנקרא לוקביץ ברומניה. במחוז צרנוביץ. כפר גדול שהשפה המדוברת בו הייתה אידיש וגרמנית וזו גם השפה שלימדו בבית הספר עד לשנת 1940. בשנת 1940 סופח  חלק מרומניה לברית המועצות, בתי הספר התחילו ללמוד רוסית במקום גרמנית.

הבית שלהם היה בנוי מעץ ויחד איתם בבית, גרה גם הסבתא. השירותים באותם הזמנים היו מחוץ לבית, האמבטיה הייתה עשויה בצורת גיגית מעץ. את המים שאבו מבאר בעזרת דלי והם שימשו לכל הצרכים בבית. משפחתו של אבי הייתה משפחה דתית הם שמרו על המסורת ועל כשרות. סבי היה הולך כל יום לבית הכנסת.

סבתי מחלה הייתה עקרת בית. בבית, סבתי הייתה מכינה לביבות תפוחי אדמה, קרפלך ממולאים בתפוחי אדמה או עם שזיפים, מרק שעועית, עוגות ולחמים. בחצר הבית היה לול תרנגולות ופרה אחת. גינת ירק ששימשו לצרכי המשפחה.

סבי שמשון:

בשעות הבוקר עבד בכריתת עצים ביער שאותם היו מנסרים ללוחות עץ לרהיטים. בנוסף באדמה שליד הבית עבדו פועלים גויים שגידלו חיטה, תפוחי אדמה, תירס ועצי פרי ובתמורה לעבודתם, הם קיבלו שליש מהיבול. את החלק של המשפחה היו לוקחים לתחנת קמח גדולה בכפר ושם טחנו את היבול לקמח. בזמנים ההם, לא קנו לחם ועוגות אלא אפו בבית בתנור עשוי לבנים מיוחדים, שבחורף שימש לחימום הבית.

החלב שימש לשתייה וגם להכנת גבינה ושמנת. היו מכניסים לכדי חרס וכעבור כמה ימים היה מחמיץ. השומן שבחלב היה עולה לפתח הכד והופך לשמנת. החלב בתחתית הכד היה הופך ללבן. את הלבן היו שופכים לסיר ומרתיחים. לאחר מכן שופכים לתוך שקיות בד, סוחטים את המים וזה היה הופך לגבינה, שחלקה הייתה לצריכת המשפחה וחלקה נמכר בכפר.

כשמלאו לאבי 5 שנים, הוא התחיל ללכת ל"חדר", ללמוד תורה ולהתפלל. כשמלאו לו 7 שנים אבי התחיל ללמוד בבית ספר רומני של הממשלה מהבוקר ועד השעה 13.00. בבית הספר למדו יהודים דתיים וחילוניים, גויים מוסלמים ונוצרים. במשך היום לא הרגישו יחס שונה. ההבדל היחיד היה בשעות הצהרים, הכומר היה בא ללמד את הנוצרים והיהודים ומוסלמים היו הולכים לביתם. אבי הלך ללמוד בחדר.

בשעות הפנויות, ילדי הכפר ואבי היו הולכים לנהר, שוחים ותופסים דגים אותם היה מביא לסבתי או שהיו הולכים ליער לקטוף תותים, פטריות ומשחקים מחבואים ותופסת. בחורף היה קר מאוד וירד שלג. בבית היה חם כי היו מחממים את הבית עם אח עצים.

חגיגת בר המצווה

את חגיגת בר המצווה חגגו לאבי בבית עם המשפחה המורחבת. בבוקר הלכו לבית הכנסת בבגדים חגיגיים. אבי אמר את הדרשה ואחרי התפילה כולם הוזמנו לבית לארוחה חגיגית.

תקופת השואה 1941

בשנת 1941, אבי היה בן 16. הרוסים עזבו את בוקובינה ואז התחילה האנטישמיות. הרומנים והנאצים נכנסו ופחד נפל על היהודים ,כשהגיע לאוזניהם השמועות על הפוגרומים ועל השחיטות ביהודי הסביבה. הם החלו לגזול מחנויות ומבתי היהודים.היחס ליהודים נעשה נוקשה. נקבע שהיהודים חייבים ללכת עם הטלאי הצהוב עם ציון המילה "יהודי". פעמיים בשבוע הוקצתה ליהודים מנת לחם והתחילו עבודות הכפייה.

באחד הימים מצב היהודים החמיר. הנאצים הפרידו בין הגברים לנשים. את הגברים שיכנו בבית הכנסת במשך שבועיים ואת הנשים והילדים בחצר גדולה שם כל אחד אכל את האוכל שהביא מהבית ומהלחם שנתנו לגברים עבור עבודתם. לאחר כחודש, התחילו להצעיד את היהודים לכיוון מחנה ריכוז "יידניץ" שנמצא בסרביה. זה היה מחנה ריכוז ליהודים מכפרי הסביבה לאחר מכן הועברו היהודים למחנה עבודה בטרנסניסטריה. בדרך למחנה הריכוז, משפחתי עברה בכפר שבו גרה הדודה של אבי, היא ראתה אותם והצליחה להבריח את אבי לביתה.

סבי וסבתי הגיעו למחנה העבודה בטרנסניסטריה, סבי מת מהמכות שהרביצו לו האוקראינים במחנה הריכוז ומקום קבורתו לא ידוע. לאחר מות הורי, מצאנו מכתבים ששלחו סבתי ודודה שלי מרים לאבי מרומניה. סבתי כתבה לאבי שי"א בכסלו סבי נירצח וזה יום הזכרון שלו.

סבתי עבדה במחנה בעבודות בכפייה כגון סלילת כבישים, וסחיבת אבנים על הגב ממקום למקום ובמכתבים שמצאנו היא מספרת לאבי כמה היא סובלת מכאבי רגליים ודלקות בעיניים. סבתי נשארה במחנה עד שנת 1944 אז נכנס הצבא האדום למחנה והציל את היהודים שנשארו בחיים.

בזמן הזה, אבי היה אצל דודתו ומשם עבר אבי לגור אצל אח של סבתי בצ'רנוביץ ושם עבד בכל עבודה מזדמנת וכך משפחתו של הדוד ואבי התקיימו. לאחר מכן, עזב את בית דודו ועבר מעיר לעיר עד שהגיע קרוב לבוקרשט – עיר הבירה של רומניה, שם ביקש מרוקח שהכיר שיסדר לו עבודה. הרוקח שלח אותו עם מכתב המלצה למפעל בו עבד כמה חודשים.

בשנת 1946, הצטרף אבי לקבוצת נוער לשפות והם נפגשו עם מדריכים מארץ ישראל. אבי חשב שקל יותר יהיה להגיע למקומות שהיו בשליטת ארצות הברית כי כפליט היה קל יותר להסתדר. מישהו נתן לו דרכון מזויף ואיתו עלה לרכבת עם יהודים נוספים במטרה להגיע להונגריה. התמונה במסמך לא היתה דומה לאבי ולשאר היהודים בקבוצה ולכן הם פירקו את הנורות שבקרון, כדי שיהיה חשוך וכאשר נכנסו לבדוק את המסמכים נאמר לבודקים שיש קצר חשמלי וכך הצליח להגיע לבודפשט שבהונגריה. כשירד בתחנה, הדרכון נלקח ממנו כדי שיוכל לשמש לפליט אחר. בהונגריה, אבי הגיע לשטח שהיה בשליטת ארה"ב ומשם חצה את הגבול לאוסטריה. מאוסטריה צעד אבי ברגל עם עוד יהודים דרך הרי האלפים לאיטליה, כשהוא חלש ורעב.

באיטליה הבריטים (ששלטו אז בארץ ישראל) שילמו לאיטלקים תמורת הסגרת פליטים יהודים – תמורה לכל פליט שולמו 5$, אך הפליטים שילמו לאיטלקים 7$ וכך הם נתנו להם להגיע למחנות של הג'וינט.

אניית המעפילים "משמר העמק"

אבי שהה שמונה חודשים במחנה שם למדו עברית על המצב בארץ ישראל. הג'וינט העביר אותו ופליטים נוספים לאוניית המעפילים "משמר העמק" העלאת המעפילים נעשתה בלילה באמצעות סירות. כ-5 ק"מ לפני חיפה, הבריטים תפסו את האוניה והעבירו את הפליטים לאוניה בריטית שהעבירה אותם לקפריסין, שם הקימו הבריטים מחנות מעצר לכליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. במחנה המעצר הבריטים סיפקו מים, מזון וטיפול רפואי אך המצב היה קשה מאוד היהודים היו על סף רעב .גם את זה מצאנו באחד המכתבים ששלחה סבתי לאבא שלי.

רק אחריי שארגון הג'וינט התחיל לעבוד בשיתוף פעולה עם הבריטים ולדאוג ליהודים. מצב בריאותו של אבי ישתפר. מידי פעם קיבל מכתבים מאמא שלו מרומניה. למחנות הגיעו שליחים שדאגו ללמד את הפליטים עברית ולספר להם על ארץ ישראל. ביניהם הגיעו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח שלימדו את הבחורים הצעירים ואבי בתוכם שימוש בנשק והכשירו אותם להיות לוחמים לכשיגיעו לארץ ישראל.

אבי וחבריו השוטרים

כשאבי שמע שהבריטים הודיעו שישלחו לארץ רק את  הזקנים החולים והילדים, הוא ביקש מהרופא היהודי, שהגיע למחנה לבדוק את החולים ולהחליט מי יעלה לארץ, שיזריק לו חומר שיעלה לו את החום ל-40 מעלות. וכך היה. אבי עלה לארץ באנייה "ירדנה". הוא הגיע לנמל חיפה חסר כל. אבי ידע שהדודים שלו בארץ ושאחיו מילו  עלה בעליית הנוער וחי בצפון. ובכל מכתב שסבתי שלחה קראנו שהיא שואלת עליו ומזכירה את הגעגועים שלה לאבא שלי ועל החלום להגיע לארץ ישראל על המצב הכלכלי הקשה שלהן.

עם הגיעו לארץ הוא נלקח לכפר יונה ומיד אחר כך, הוא גויס לצה"ל. כבר בלילה הראשון, הוא נשלח לחזית בקיבוץ נגבה אליו פלש הצבא המצרי. לאחר מכן, נשלחו אבי וחבריו לגליל ליד ראש פינה. בהפוגה הראשונה, שחררו את אבי ושלחו אותו לירושלים, שם הוא פגש לראשונה את הדוד והדודה שלו מצד אמו (משפחת לאופר) אשר הצילו אותו מידי הנאצים ועלו לארץ עוד בזמן השלטון הבריטי. אחד מבני הדודים היה קצין משטרה והוא עזר לאבי להתקבל למשטרה. מצאנו מכתב שהדוד שולח לאבי על המצב שלהם.

בשנת 1950 עלו לארץ סבתי – מחלה, ודודתי – מרים והם גרו במוסררה שבירושלים. שם גם גר אבי. בשנה זו, התחתן אבי עם אמי שושנה דוידוביץ, צברית ילידת ירושלים. לאחר שנה נולדתי בירושלים, הייתי הנכדה הראשונה.

אבי שירת בצה"ל, עשה מילואים ונלחם במלחמת השחרור, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אחריי מלחמת ששת הימים בכל יום כיפור בבוקר היה אבא שלי הולך ברגל לכותל המערבי וחוזר לקראת סוף הצום לבית דודתי אחות אמי שם היינו אוכלים את הארוחה של סוף הצום.

כיום גם אני וגם אחי שמשון שנקרא על שם סבי נוהגים להכין בארוחות המשותפות בימי שישי ובחגים מאכלים שאבא שלנו היה מכין לנו, ולנכדים שלו.

מתכון שסבא יצחק אהב: לביבות תפוחי אדמה – לאטקע'ס

מצרכים: 4-5 תפוחי אדמה. 6-7 כפות קמח, 2 ביצים (טרופות בקערה), 1/4 כפית מלח, פלפל שחור, שמן לטיגון.

אופן ההכנה: מגרדים את תפוחי האדמה בפומפיה דקה. מסננים את הנוזלים. לתוך קערה עם תפוחי האדמה מוסיפים את הביצים, הקמח (להוסיף לאט שהעיסה לא תהיה יבשה), פלפל ומלח. מערבים היטב עד קבלת עיסה אחידה. מחממים שמן במחבת. שופכים כף מהעיסה לשמן הרותח עד להשחמה מצד אחד ואז הופכים לצד שני עד להשחמה. מוציאים ומניחים על נייר סופג.

מרק סלק –  בורשט

מצרכים: 1 ק"ג סלק מקולף חתוך לקוביות., 1 בצל, 1 ק"ג בשר בקר (צוואר), 2-3 ליטרים מים, 2-3 עלי דפנה, 4-5 שיני שום, 1-2 כפית סוכר, 1 כפית פלפל שחור, 1 כפית מלח, 3-5 כפות חומץ ו-2-3 כפות לימון

אופן ההכנה: בסיר גדול מניחים את קוביות הבשר. מוזגים 3 ליטר מים קרים, מביאים לרתיחה ומסירים את הקצף שנוצר. מוסיפים את הסלק, עלי הדפנה והבצל ומבשלים כשעה. לקראת סוף הבישול, מוסיפים את השום, הסוכר, פלפל שחור, מלח, חומץ והלימון. ממשיכים לבשל עוד כחצי שעה. טועמים ומתקנים תיבול.    מגישים בתוספת תפוחי אדמה מבושלים חתוכים לקוביות.

פשטידה רומנית –  טוטש

מצרכים: 1 ק"ג תפוחי אדמה, 6 כפות שמן, 50 גרם שמרים (קוביה)+ 1/4 כוס מים + 1 כפית סוכר, 1 כפית שטוחה סוכר, 3 ביצים, 1/3 כוס שמן, 3 כוסות קמח, מלח ופלפל.

אופן ההכנה: שמים בקערה חצי כוס קמח, מים, סוכר ושמרים ומתסיסים את העיסה כרבע שעה. 2.    מרסקים את תפוחי האדמה בפומפיה דקה ומוסיפים ביצים, שמן, מלח, פלפל וחצי מכמות הקמח ומערבבים היטב. מוסיפים את השמרים שתססו מערבבים ולשים תוך כדי הוספת יתרת הקמח. משמנים תבנית עגולה קוטר "26 מניחים את הבצק ומכסים במגבת להתפחה עד שהבצק מכפיל את נפחו. מכסים את הבצק במעט שמן ומכניסים לתור בחום 180 מעלות עד להשחמה. הופכים את הפשטידה על מגש ומגישים.

הזוית האישית

סבתא דליה:​ נהנתי מאוד לעבוד עם נכדתי רבידי.​ למדתי לעבוד על המחשב, חקרתי על החיים של אבי יצחק. נסעתי לבקר באוקרינה ארץ מולדתו של אבי בגלל העבודה.​ כל בני המשפחה למדו על החיים של אבי יצחק. ​ תודה לך רבידי הכל בזכותך.

רביד:​ נהנתי לעבוד עם סבתי דליה.​ סבתי סיפרה לי על סבא רבא​ יצחק, שלא הכרתי. על החיים ​לפני מלחמת העולם השנייה​ ועל החיים בתקופת השואה,​ ועל החיים לאחר המלחמה.​ דרך העבודה שלנו מבחינתי ​הייתה מאוד מיוחדת כי ​ישבתי רק עם סבתא בבי"ס​ ולמדנו יחד.

ללביאה, תודה שלווית אותנו בעבודה. זכינו ללמוד על חיי דורות של משפחתנו. אבל גם תודה לבי"ס שנתן לנו את האפשרות, לעבוד ולחקור עלינו ועל דורות משפחתנו. אני וסבתי נהנינו מאוד לעבוד איתך. מצגת סיפור התיעוד שהכנו לזכרו של סבא רבא שלי