מאגר סיפורי מורשת

מי אני, היכן נולדתי, ומתי…

אני סבא של אביב, מצד אבא שלו, ליאור.

נולדתי בחודש ינואר 1944, בבית החולים הדסה בתל אביב כאשר שם משפחתי קורצונקובסקי.

הוריי

הוריי, רות ומרדכי זכרם לברכה, נולדו בגרמניה. בגלל נסיבות אישיות, החליטו לברוח לארץ ישראל בהשאירם בני משפחה מאחור. הם הגיעו לארץ באניית מעפילים.

קורות המשפחה

בשנת 1936 הגיעו הוריי לבנות את ביתם הראשון בישראל, בקיבוץ ששמו היה "מחר", שהוקם ע"י יוצאי גרמניה שברחו. הם התגוררו בתחילה באוהל ולאחר מכן בצריף משותף עם כמה משפחות.

זמן מה לאחר מכן, הצליחו להגיע ארצה סבי וסבתי, הורי אמי, חנה ואברהם לוי זכרם לברכה בדרך חתחתים דרך הים. הורי אבי לא זכו להגיע.

קיבוץ "מחר" היה ליד "רמתיים" שהיום נקראת הוד השרון.

כל בני משפחתי, שנזכרו לעייל, התיישבו באופן קבוע "ברמתיים", כולם בדירה מושכרת בדמי מפתח שבה שני חדרים, מטבח קטן ושירותים שהיו בחוץ. בדירה זו נולדו שני אחי ואני.

בשנת 1949 עברו הוריי, שני אחי ואני לבית פרטי חדש בשכונה חדשה, שנקראה "שיכון הפועלים ב' ". בשנת 1950 שונה שם המשפחה לקורציון.

כאן למעשה החל פרק חדש בחיי.

ילדות ובגרות

הנני מוצא לנכון לספר, כי הורי היו דתיים, שהצטרפו במהרה לקהילת עדת שלום, שנוסדה באמצע שנות ה- 40 על ידי יוצאי גרמניה ואוסטריה שהתיישבו "ברמתיים". בית הכנסת שהקימו עומד על תילו עד היום.

מסורת ישראל מלווה אותי כחלק בחיי היומיום מאז ועד עתה. כיום אני מגדיר את עצמי כמסורתי דתי לייט.

אני אוהב להיזכר בימי ילדותי בשכונה שהיו שנים נהדרות.

היינו המון ילדים, מבוגרים יותר וצעירים יותר, שהסתדרו יחד בפעילויות ומשחקים בעיקר בחוץ, בדרכי העפר, בכל עונות השנה. הימים האלה הם חלק ממעצבי חיי ולהם פינה חמה מאוד מאוד בתוכי לעד.

התקופה היא ימי מחסור ואין. ברור היה, שצריך לחיות בהתאם.  לדוגמא: היינו הולכים לבית הספר ברגל, אפילו שהמרחק היה כמה קילומטרים טובים. מי חשב בכלל על הסעה. תאמינו לי, זה לא הזיק לאף אחד, להיפך.

התגוררתי בשכונה עד לנישואי לאהרונה. התחתנו אחרי שהשתחררתי משרותי הצבאי בשנת 1967.

משפחתי האישית

אחרי שהתגוררנו לסירוגין בבתי ההורים, עברנו בתחילת 1968 לדירה שלנו בפתח תקוה, ברחוב חפץ חיים. כמעט כל משפחות הבניין היו צעירים כמונו בתחילת הדרך עם כל מה שכרוך בהקמת משפחה: פרנסה , לידות וכד.

בבניין זה הבאנו לעולם 3 ילדים:  בחודש יולי 1968 את בתנו הבכורה דפנה,  בחודש אפריל 1970 את בננו ארז ובחודש נובמבר 1977 את בננו ליאור- אבא של אביב. בסה"כ התגוררנו בדירה שבע נפשות.

בשנת 1987 עזבנו את הבניין, שהיה גם כשכונה קטנה ויזכר לטוב,  לקרית אונו, לבית פרטי, לדירה גדולה יותר, מעל להורים של אהרונה אשתי.

כאן המשכנו בחיינו כמו כל משפחה והמשכנו לגדל ולחנך את ילדינו לאזרחות טובה, לאהבת המסורת היהודית, לאהבת הארץ והמדינה, כי- אין לנו ארץ אחרת.

התערינו בחיי הקהילה בתחומים שונים כפי שחונכנו על ידי הורינו זכרם לברכה.

כאן ילדינו צמחו וגדלו, הקימו משפחות לתפארת, הביאו לנו 9 נכדות ונכדים.

הימים חולפים שנה עוברת ואנו פנסיונרים מעבר לגיל 70 – איך שהזמן רץ…

בתחילת שנת 2013 עברנו לגור בדירה בבניין מגורים משותף בישוב קדימה צורן, על מנת להיות קרובים לשלושת ילדינו שמתגוררים בשרון. לי לא היה קל לעבור מבית פרטי באזור אהוב לדירה בקומה שישית בבניין משותף, באזור חדש שונה בתכלית. מסתבר שהזמן עשה את שלו ואנחנו כבר ותיקים ומעורים באזור ובשכונה. אנו משתדלים לנהל בה את חיינו בנחת, כחלק מקבוצה קטנה של משפחות פנסינריות, בתוך ים של משפחות צעירות.  זו בהחלט הרגשה טובה. כמובן שאנו גם עסוקים בדברים שונים,  מטיילים בארצנו ומעבר לים.

לסיכום, אני מאחל לנו, לבני משפחותינו באשר הם ולכל עם ישראל בריאות טובה, מבלי לשכוח, שעל אף הכול,  זוהי ארצנו ומדינתנו, כי כפי שכתבתי לעייל אין לנו ארץ אחרת.

קישור לסרטון: השכונה בה גדלתי

הזוית האישית

המבט של אביב: הקשר הרב דורי הוא אחת החוויות הגדולות שלי, כי הוא גרם לי להסתכל טוב יותר על העבר וזה דבר מדהים שילווה אותי מעכשיו והלאה. אני מציע לכולם לנסות!

הזווית של סבא צביקה: אני שמח שנפל בחלקי הזכות להיות עם אביב, נכדי הצעיר משלושת נכדי, בתכנית הממלכתית "הקשר רב דורי". אני סבור, שחשוב להעביר לדור הצעיר החדש משהו מחיי הדור הישן, ובנוסף להדגיש, שגם אז, אל אף הקשיים, היו חיים יפים ושמחים. נכון, הרבה יותר פשוטים אבל, חיים אלה עיצבו את הדרך לחיי ההווה בכל התחומים, והביאו אותנו למקום שאנו נמצאים כיום. איך אמרו חכמים: אין עתיד בלי עבר.