מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של חפץ מקורי, שסבתא שלי הביאה איתה ממרוקו

שם החפץ: "בְּרַד" (קומקום מרוקאי מתכתי להכנת תה נענע)

הקומקום עשוי בדרך כלל ממתכת מצופה כסף טהור או מנחושת לבנה. במרוקו, נהגו להכין את הקומקום משתי מתכות אלו כיוון שהן שומרות היטב על החום וכך התה נשאר חם לאורך זמן. על הקומקום יש ריקועים בכל מיני צורות שהם בעצם קישוטים מסולסלים, מאוד עדינים ומיוחדים והכל בעבודת יד. בדרך כלל, הקישוטים נעשו על ידי איש מקצוע, אומן שהתמחה בכך ואשר הקפיד לעבוד עם אזמל דק ופטיש קטן יחסית. לפעמים, הקומקומים יוצרו בהזמנה אישית עבור עשירי מרוקו או עבור מלך מרוקו ובית המלוכה ואז האומן היה משלב כתובים/ משפטים לפי בקשת המזמין.

סבתי לאה נולדה בכפר תִירְסַל שבמרוקו, בשנת 1942. כאשר עלתה ארצה בשנת 1956, היא הביאה איתה ממרוקו בְּרַד (קומקום מרוקאי) שעבר אליה בירושה מאמא שלה. אמא של סבתא קיבלה אותו גם מאמא שלה, כך ארבע חמש דורות אחורה. כלומר, הקומקום עובר בין אם לבת. כל אם מחויבת למסור את הקומקום לביתה והבת מצידה חייבת לשמור עליו היטב ולהעבירו הלאה. זו מסורת.

מכל החפצים שיש לסבתי ממרוקו (שמיכות רקומות, קערה להכנת קוסקוס, מכתש ועלי= מהרג', שרשראות וצמידי זהב, תליון חמסה ותליון בצורת דג נגד עין הרע), סבתא הכי מייחסת חשיבות לקומקום. קודם כל כי הוא מאוד שימושי, כמעט על בסיס יומיומי וגם בגלל שהיא יודעת שעליה להעבירו הלאה. לסבתא שלי יש סיפור מרתק על הקומקום… סבתי מספרת שאביה ביקש ממנה להכין תה לאורחים שהגיעו לבקרם. אומנם תמיד הגיעו אורחים לביתם וזה היה דבר בשגרה אבל מעולם הוא לא ביקש ממנה להכין תה.

אמא של סבתי הייתה עסוקה בדיוק בהכנת בצק ללחם ובשאר תבשילים ולסבתי לא הייתה ברירה… היא הייתה חייבת להכין את התה למרות שהייתה מאוד צעירה (בערך בת שש) ולא ידעה כיצד להכין תה טעים. זו הייתה הפעם הראשונה שלה והיא מספרת שהיא זוכרת בתור ילדה איך החליטה לא להתחמק מבקשת אביה או להפריע לאמא שלה באמצע הבישולים, אלא הסתמכה על כל הפעמים שראתה כיצד אמא שלה מכינה תה וחיקתה אותה.

היא מאוד מאוד חששה להגיש לאורחים את התה שהכינה, אבל למזלה ברגע שהאורחים טעמו את התה הם החמיאו לה בלי סוף ונהנו מכל לגימה. היא אפילו זוכרת שאמרו לה "עברת את אמא שלך, התה שהכנת יותר טעים משלה". סבתי לאה עד היום מאמינה, בטוחה ומשוכנעת שלא בזכותה התה היה טעים אלא בזכות הקומקום המיוחד שעובר מדור לדור (בזכות האבות והאימהות שמגנים ושומרים עליה) התה יצא כל כך טוב, עד כדי כך שהאורחים נהנו ושמחו לשתות ממנו.

הכנת התה היא פשוטה – כל החומרים מוכנסים יחד לקומקום ומעורבבים בו היטב. מניחים בקומקום סוכר (בכמות הרצויה, לא יותר מידי ולא פחות. למרות שאצל סבתי התה בדרך כלל הוא מתוק), תיון, צרור יפה של גבעולי נענע ועלים טריים. מוזגים על הכל מים רותחים, מערבבים בתנועות סיבוביות, ממתינים כ:2-3 דקות כדי שטעם הנענע ישתחרר מהעלים לתה ורק אז מוזגים לאנשים.

לצורת מזיגת התה לתוך הכוסות חשיבות רבה. זה כמו טקס, לא מוזגים איך שרוצים. תחילה יש להחזיק היטב את ידית הקומקום, מגביהים את הקומקום מעל הכוס אליה מעוניינים למזוג את התה, מכוונים את פיית הקומקום לפתח הכוס ובו זמנית מניחים את היד שפנויה על מכסה הקומקום (לא את היד שאוחזת בידית אלא את היד השנייה), כדי שהמכסה לא ייפתח בטעות תוך כדי המזיגה והתה יישפך החוצה. סבתא שלי אומרת שאם זה קורה סימן שאתה לא מיומן מספיק. מבחינתה לא עברת את המבחן "אתה לא מרוקאי אמיתי !!!" סבתא מגישה את התה בסוף הארוחה ותמיד עם משהו מתוק. זה יכול להיות עם תמרים מסוג מג'הול או עוגיות שהכינה בעצמה ואפשר לטבול אותן בתה. אם באים אורחים היא מכינה מופלטות עם דבש דבורים טהור וחמאה (או בלי חמאה, כל אחד לפי בחירתו וזה גם תלוי אם אנחנו בשריים או לא…).

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת השתתפות בהשתלמות: "מורים יוצרים תוכן בתֹכנית הקשר הרב-דורי" שנערכה בשלומי עם מנחת הקורס, שרון אפרת-לרר ובהנחייתן של תמי גרין ואורנה דרום.

זוהי חוויה מעצימה, מאתגרת המעשירה את הידע. אחד לומד מהשני ומתעדכן בפרטים. מקרב לבבות והופך את השיח לנעים ומעניין. היינו רוצים לאחל זה לזה המון בריאות ושתמיד נישאר צלולים וממוקדים כדי להמשיך לספר את סיפורי החיים (המשפחתיים ובכלל) מדור לדור ולהתגאות בהם