מאגר סיפורי מורשת

על משפחתי ועל העלייה לארץ

משפחתי הגרעינית מנתה שש נפשות: הורי, חיים ורנה כהן ארזי, אחיותיי, אסתר ונילי, אני (השלישית) ואחי הצעיר אלי. רוב הזמן גרה איתנו סבתי (אם אבי) מזל.

כל משפחתו של אבי, שכללה את חמשת אחיו ואחותו עם בני משפחותיהם, עלו לארץ במהלך השנים שקדמו להקמת המדינה, והוריי הגיעו לביקור משפחתי בישראל, כתיירים, בשנת 1947. את המסע עשו ברכבת ממצרים לעזה ומשם לתל-אביב. במהלך שהותם בארץ קנו הורי דירה בבת-ים מחברת עמידר שהייתה חברה לשיכון עולים. לאחר חזרתם לקהיר, אני נולדתי ב-15.2.1948.

אבי שימש כמנהל כספים במפעל טקסטיל שהיה גם בבעלות המשפחה ואמי הייתה עקרת בית. במצרים נחשבנו אמידים למדי. במרץ 1949 קיבל אבי מידע מאיש משטרה מוסלמי שהיה ידידו, בנוגע לתכנון פרעות ביהודי קהיר. אותו ידיד המליץ לאבי לעזוב את מצרים מהר ככל האפשר, ובן לילה ארזו הורי מעט חפצים ואת שלושת בנותיהן, ועזבו את מצרים באנייה שפניה היו למרסיי, שם קיוו למצוא אנייה לישראל. ממרסיי התגלגלו לנאפולי ורק בחודש אוגוסט הצליחו לעלות על אנייה לארץ ישראל.

ככל העולים נכנסנו גם אנו לשער העליה בעתלית ולמחרת בהפתעה גמורה הגיע דודי ולקח אותנו אל דירתו בשכונת התקווה, שם התמקמה רוב משפחתו של אבי. גרנו יחד עם דודי ומשפחתו בחדר אחד על הגג (11 נפשות וסבתי) עד שדירתנו בבת ים הייתה מוכנה למגורים. בבת-ים עברה עלי ילדותי בין פרדסים, דיונות חול וחוף הים.

כמעט אשת שיח'

יום אחד אמי ראתה כמה שכנות באות מכיון הפרדס עם סלים מלאים בתפוזים. לשאלתה מהיכן התפוזים הן כיוונו אותה אל הפרדס. אמי לקחה את שתי אחיותיי הגדולות, אסתר ונילי, לפרדס לקטוף תפוזים. לפתע סובבו אותן מספר גברים ערבים ולקחו אותן לאוהל של השיח. אמי, שהייתה ג'ינג'ית יפה, עם עיניים כחולות נשאה חן בעיני השיח, והוא רצה לקחתה לו לאישה עם ארבעת ילדיה, כך שסירב לשחררה לדרכה. עם ערב כששב אבי מעבודתו, שאל את סבתי היכן אמי ואחיותיי. סבתי אמרה לו שהלכה בבוקר לפרדס ולא חזרה. אבי פנה לשוטר השכונתי וביחד עם שוטר נוסף, שרכב על סוס, הלכו לחפש את אמי ואחיותיי. כשהגיעו אל אוהל השיח, החלו במשא ומתן מול השיח, כדי לשחרר את סבתי. השיח דרש כבשים בתמורה לאימי ואחיותיי, אך סבי והשוטרים סרבו לענות לבקשותיו, ולאחר מעט איומים מהמשטרה הסכים השיח לשחררן.

ילדות בצל מבצע סיני וראש בוער

עם פרוץ מבצע סיני ב-1956, הופסקו הלימודים. אנחנו, הילדים, חגגנו במשחקים אין סופיים, במילוי שקי חול להגנה ו"עזרנו" להורים לחפור שוחות להגנה, מאחר ולא היו מקלטים באזור. הזיכרון החד ביותר שיש לי מתקופה זו הוא רעש המטוסים שעוברים מעלינו ואת אבי נושא אותי ואת אחי הקטן על-ידיו באמצע הלילה ומעביר אותנו לשוחות החפורות. לאחר חלוף המטוסים כל השכונה חגגה ואיש לא חזר למיטתו.

באותם ימים של מלחמה הקטנים אמנם נשארו בבית אך אחיותיי הגדולות המשיכו ללמוד. אחותי נילי הכינה בערב שיעורי בית לאור נר (הייתה האפלה), ואני, שחשבתי שהיא לא רואה מספיק טוב, קירבתי את הנר לראשה עוד קצת ועוד קצת עד ששערותיה נדלקו! במזל גדול הצלחתי לכבות את השרפה עם טפיחות קטנות על ראשה. עד היום אני זוכרת את ריח השערות הנשרפות.

חג הלחם

לילות מוצאי הפסח, שנקראו חג "אכילת הלחם" זכורים לי במיוחד. האמהות, שטמנו בפח מתכת לפני החג קמח ושמרים, הוציאו את הפח והתחילו ללוש ולהתפיח את הלחם מיד עם צאת החג. באמצע הלילה  היו מעירים את כל הישנים כולל הילדים ועורכים שולחנות לתפארת, וכל תושבי השכונה היו יושבים ואוכלים ביחד. היום קוראים לחג הזה "מימונה".

תולעת ספרים

הספרים היו חלק ניכר מסדר יומנו. אני זוכרת שאמי התלוננה שאין לנו רהיטים בבית, אבל ספרים יש בשפע. ספרים היו הטלפונים והמסכים של ימנו, ואף יותר. הם מילאו את ימינו בעניין רב ולמדנו מהם המון. רוב ידיעותיי בנושאי היסטוריה וגאוגרפיה, הבנת האדם והתנהלותו באו לי מהספרים. גם כיום הספרים מהווים שעות של חסד והנאה.

הים

כמו הספרים, גם הים היווה חלק חשוב בחיינו. בקיץ בילינו שעות על שפת הים, בשחייה, משחקי כדור ובניית ארמונות בחול. היו אומרים שחשוב לשלוח את הילדים לשמש וזו אחת הסיבות לעידודם של הורינו לרדת לשפת הים. לא היו מקדמי הגנה ואיש לא חשב שהשמש מזיקה. כל שנותיי בבית הספר היסודי הים היווה סיבה טובה להבריז מבית הספר וניצלתי כל הזדמנות. המסיבות שהיינו עורכים על החוף, קומזיצים וסתם טיולים זכורים לי עד היום. אפילו יש לי סיפור על הים:

שבת אחת אחי בן השלוש הלך לאיבוד. אמי מאוד נלחצה והתרוצצה על החוף כמו משוגעת. המציל קרא את שמו של אחי במגאפון ולבסוף לאחר בהלה רבה, נמצאה האבדה. אחי הלך רחוק מאוד עד שהגיע לסוכת המציל הבא.

אוהבת ת'קולנוע

הקולנוע היה הבילוי הנפוץ ביותר שלנו. לפחות אחת לשבוע אבי היה לוקח אותנו לסרטים בעיקר מערבונים וסרטי טרזן. אבל גם לסרטים על יציאת מצרים, בן חור, סרטים רחבי יריעה, פעלולים, אפקטים שלא נראו כמותם ואפילו הצגות תאטרון.

העולם הוא מגרש משחקים ענקי

בילדותי שיחקנו הרבה בחוץ במשחקים כמו; מחניים, שוטרים וגנבים, הכדרים באים, דג מלוח בלי סוף, קפיצות בחבל, קלס, מחבואים, תופסת, 7 אבנים, 5 אבנים וכו'…

גן הילדים טבוע בזיכרוני כמקום קסום עם הרבה משחקים בחצר הגן והגננות היו בשבילי כמו מלאכיות. זכורה לי בעיקר אחת: הגננת רחל, היא הייתה בחורה רווקה קצת מלאה, עליזה ואימהית. כולם אהבו אותה. דודי הכיר בחור רווק, ניצול שואה, ומאחר והורי הכירו את משפחתה של הגננת החליטו דודי והורי להפגיש ביניהם. בסוף הם התחתנו והקימו בית בישראל. אנחנו היינו בקשר לאורך שנים רבות.

ילדותנו עברה עלינו בנעימים משחקים והנאות אין סוף. טיפסנו על עצים, אכלנו ג'ומס, תאנים ופירות אחרים ישר מן העץ ושלא כמו הורינו לא הרגשנו במחסור כלל וכלל. למרות שהיו אלה שנות הצנע והמזון היה בקיצוב, האמהות הפליאו לבשל ממה שהיה בבית.

הרהיטים בבית היו מעטים, בישלו על פתיליות והיה לנו ארגז קרח, לא היה רדיו או טלוויזיה וגם לא טלפון, חיינו התנהלו בעיקר מחוץ לבית בחורף ובקיץ ובכל זאת, למרות הקשיים, אנו הילדים נותרנו רק עם זיכרונות נהדרים.

הזוית האישית

מאוד נהנינו יחד התקרבנו אחת לשנייה. למדתי על הילדות של סבתי ועליה והייתי רוצה שנישאר כך קרובות תמיד.