מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של תקווה

סבתא עמליה ואני
המשפחה - לפני פטירתה של סבתא עמליה.
סיפור עלייתה וחייה של סבתא עמליה שרצתה שיקראו לה תקוה. (אמל- תקווה)

סבתא עמליה ז"ל נולדה בתאריך 15/12/1945 בבגדד שבעיראק להוריה סעידה וסלים – דניאל (שלמה) אלייתים, בת תשיעית בין עשרת האחים והאחיות. שמה בעיראק היה אמל שפירושו תקווה, שביטאה את הכמיהה לבוא השלום והעלייה לארץ ישראל.

סבתי עלתה לארץ בגיל חמש (1950) יחד עם שלשה מאחיה הבוגרים, בעליה בלתי לגאלית. הוריה נשארו בעיראק ועלו לארץ מאוחר יותר. עמליה והאחים יצאו רגלית מעיראק לאיראן, ומאיראן הובאו בטיסה לישראל. התחנה הראשונה בארץ הייתה "שער עליה" שבחיפה ולאחר מיכן צריף במעברה. מאחר והתנאים במעברה היו קשים וסבתא עמליה שהייתה קטנה וללא ההורים, הופרדה מאחיה והועברה למוסד בעפולה, שם גדלה עד גיל 15. הוריה ושאר האחים שהגיעו מאוחר יותר לארץ, קיבלו דירה בבית דו משפחתי עם שטח אדמה ברמת הדר. האחים שלה שיצאו מהבית בכל יום לעבודה נאלצו לצעוד רגלית. ההליכה הייתה ארוכה ומתישה, תחבורה סדירה לא היתה וגם לא מכונית פרטית, לכן החליטו למכור את הבית ב 4000 לירות, ולקנות במקומו דירה קטנה בבניין בפרדס כץ ב 8000 לירות. (איזה פיספוס..)

בגיל 16 סבתא חזרה מהמוסד לדירה בפרדס כץ ורצתה להתגייס לצה"ל אבל כנהוג באותה עת, אסרו עליה מטעמי דת וצניעות, וגם מאוחר יותר כאשר רצתה לצאת לקורס אחיות, אסרו עליה גם את זה מאותה הסיבה.

תמונה 1

סבא יהושע וסבתא עמליה ז"ל הכירו בעבודה "בקואופרטיב דן". הם התחתנו בתאריך 8/9/1969. בהתחלה הם גרו בת"א אצל ההורים שלו ולאחר שלוש שנים הם עברו לגור בפ"ת, שם גרו 40 שנה. לסבתא וסבא נולדו שלושה ילדים: בשנת 1970 נולד עדי ז"ל, בשנת 1972 נולד דני ובשנת 1976 נולדה צופית (האמא שלי).

סבתא עמליה חיה חיים לא פשוטים: היא עלתה לארץ ללא ההורים, היא גדלה במוסדות, שכלה בן ונאבקה במחלת הסרטן, מחלה אשר גם הביאה למותה בגיל 66 (2011).

לאחר מות סבתי, סבי יהושע עבר לגור אתנו בבית אריה וכאן הוא גר עד היום. לסבא וסבתא שבעה נכדים.

אני מצרף קטע מסיפור חייה המרתק של סבתי אשר במסגרת הלמידה על שורשי גיליתי. הסיפור תועד ואף הוקלט בשנותיה האחרונות של סבתא בעזרת האחיינית שלה שוש (בת הדודה של אמי) ונמסר לי לקראת הכנת עבודת "השורשים":

תיעוד הסיפור כפי שסיפרה אותו סבתא עמליה ז"ל

"נולדתי בשנת 1945 בעיר בגדד שבעירק למשפחה שבה שמונה ילדים, שלושה בנים וחמש בנות. קראו לי "אמל" – פירוש המילה בשפה הערבית הוא – תקווה. תקווה להבאת שלום, תקווה לעלייה לארץ ישראל. אחרי שנה נולד אחי הצעיר שאול כך שהפכנו למשפחה בת 10 ילדים.

בעירק אבי היה צורף במקצועו, בעל חנות תכשיטים ואמי, עקרת בית. ביתנו היה מרווח וחיינו היו טובים ומשופעים בממון ונחת, והמשאלה היחידה הייתה לעלות לארץ ישראל.

בחודש אפריל שנת 1950 כשכבר היו לי שני אחים נשואים, החליטו ארבעת אחיי האחרים לעלות לישראל בצורה בלתי לגאלית וללא ההורים, להתמקם בארץ ולהוות חלוץ לשאר המשפחה. תכנית האחים הייתה לעזוב את עירק בחשאי, מוקדם בבוקר, לפני הזריחה וללא ציוד, כדי שאם ייתפסו, אי אפשר יהיה להאשימם בבריחה. בבוקר היום במיועד, כשעוד היה חושך בחוץ, קמו שלושה מהאחים והתארגנו ליציאה, אחות הרביעית לא הצליחה להתעורר, כל הניסיונות להעירה, עלו בתוהו. הזמן דחק, והיה צורך להחליט מה עושים. אמא, ללא מחשבה, הציעה שאני, עמליה, בת ה 4.5 שנים, שהייתי כבר ערה, אצטרף לאחיי ואטוס במקום אחותי לישראל וכך, רק עם הבגדים שעל גופנו יצאנו לדרך והצטרפנו לשיירה. צעדנו בדממה בדרכים לא דרכים, לעיתים על גבי חמורים, צועדים בלילה ומסתתרים ביום, הפחד היה עצום שמא יתפסו אותנו בדרך, עד הגיענו לפרס. בפרס, העלו אותנו על מטוס מקרטע, ולאחר טלטולים רבים הגענו לארץ ישראל.

צילום הדרכון עם העלייה לארץ

תמונה 2

כשהגענו נלקחנו לחיפה לאולם ענק מלא מיטות. שם אספו מכל אחד מאתנו את הפרטים האישיים, חילקו לנו מספרי זהות והגישו כריכים אותם הניחו על הדלפק. את הכריכים לא זכיתי לטעום מפאת קוטן קומתי. עד היום אני זוכרת את ריח הכריכים ואת הרגשת התסכול וההחמצה על שלא טעמתי מהם, כי לא הגעתי לדלפק לקחת, אחיי היו עסוקים ואני התביישתי לבקש מהמגישות שיכבדו אותי. במקום זה, שנקרא "שער עלייה", נשארנו מספר ימים. מאוחר יותר, שלושת אחיי ואני, נלקחנו לפרדס חנה, שם קבלנו אוהל במעברת אוהלים. האוהל היה קטן, עם ציוד בסיס שכלל מיטות סוכנות, שמיכות ומעט כלי בישול. חורף שנת חמישים היה קר במיוחד ואנחנו סבלנו מקור ומחוסר לבוש הולם. בנוסף לכך, באחד הלילות, עף האוהל, וכל הציוד התפזר.

מידי בוקר, יצאו אחיי לעבוד במטע ואני הקטנה נשארתי באוהל לבדי. בבדידותי, נהגתי לעבור מאוהל לאוהל, להיכנס, להתבונן וכמובן לא בידיים ריקות. את הפירות שאחיי הביאו בסוף יום העבודה חילקתי לשכנים. כשחזרו אחי מן העבודה רעבים ועייפים ורצו ואכול פרי מסוים גילו שלא נישאר כלום כי הכל חולק לשכנים.

האחיות שלי דוריס (בחזית התמונה) וברטין (באפודת הפסים) בבית האריזה

תמונה 3

לאחר תקופה מסוימת שבה שוטטתי ללא השגחה, החליטו לשלוח אותי למוסד ילדים של עליית הנוער בכפר סבא – "עלומים" – מוסד שתי, ושם הוחלט ששמי יהיה מתקווה לעמליה. לאחר זמן קצר הועברתי לגן ילדים במוסד חדש שנפתח בפרדס חנה בשם "בית הילד".

בשנת 1951 עלו הורי עם שאר האחים לארץ וקיבלו דירת עמידר ברמת הדר, בית שבו היו שני חדרים עם חשמל ומקלחת עם מים קרים הזורמים בברזים. אמנם השירותים היו בחוץ אך באותה תקופה, דירה זו נחשבה לדירת לוקסוס. בדירה זו גרו כל בני משפחתי.

סביב הבית הייתה חלקת אדמה אותה עבדה אמי בעזרת אחיי הגדולים שנטעו עצים, שתלו ירקות וגידלו תרגולות, אווזים ועיזים."

הזוית האישית

שגב: במהלך איסוף החומר חוויתי המון רגשות התרגשתי הייתי עצוב שמחתי צחקתי ואפילו הופתעתי ההיסטוריה על סבתא שלי עמליה הייתה חזקה במיוחד מכיוון שאני מתגעגע אליה הייתי צעיר כשנפטרה ויש לי ממנה זיכרונות טובים אני ארצה להעביר לדור הבא את כל הסיפורים ששמעתי ואת כל הרגשות שחויתי.

שוש: בהעלאת קטע מסיפור חייה של דודתי עמליה ז"ל, אני חשה סוג של סגירת מעגל ופרידה מדודתי האהובה. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לתעד את סיפור חייה המדהים במהלך מחלתה, לפני מותה ולהעבירו לשגב ולשאר המשפחה.

תנצבה!

מילון

עליה בלתי לגאלית
עלייה בלתי חוקית. הבריחה מארצות ערב היא אחד הפרקים של העלייה הבלתי חוקית (מבחינת שלטונות המנדט הבריטי) לעבר ארץ ישראל, בעיקר בדרכי היבשה.

ציטוטים

”כשנולדתי קראו לי "אמל" = תקווה. תקווה וכמיהה לבוא השלום והעליה לארץ ישראל.“

הקשר הרב דורי